זהו סיפור מקרה מהקליניקה שלי, המתואר באופן אנונימי. הוא מראה איך אפשר לעשות "הכול לפי הספר" – לפנות לכמה רופאים מובילים, לקבל המלצה נכונה על מדרסים קשיחים וסד קרסול ולשלם על מוצרים איכותיים – ועדיין לראות את המצב ממשיך להחמיר.
המקרה אינו מוכיח שמדרס מסוים "מונע ניתוח". הוא מדגים את ההיגיון הקליני: כאשר פתרון סטנדרטי ונכון לא עובד, צריך לשאול מה בדיוק לא הושג, ולא לחזור על אותו פתרון בגרסה יקרה יותר. המקרה הוא אחד משלושה סיפורי מקרה שמלווים את העמוד מי צריך מדרסים.
בקצרה
- מטופלת כבת 60 עם פלטפוס קל ותיק, שבשנתיים האחרונות פיתחה קריסת קשת חמורה וכאבים ברגל אחת, עם קרע דרגה שנייה בגיד הטיביאליס האחורי.
- מדרסים קשיחים טובים וסד קרסול הקלו מעט, אך לא עצרו את ההחמרה; נשקל ניתוח איחוי.
- בבדיקה: גמישות יתר בכף הרגל, פרונציה חדה בהליכה והבדל אורך רגליים קטן מהמדווח.
- ההחלטה: התקן חריג לרגל הבעייתית בלבד – חצי מדרס, חצי סד, עם בית עקב עמוק מאוד שנועד לקבע את העקב.
- התוצאה שדווחה: שיפור של כ-70–80% בכאב לאורך הקשת; לא ניתן היה לקבוע אם יימנע ניתוח בהמשך.
- למקרה יש מחיר: התקן כזה קשה להסתגלות, עבה, ועלול להעביר עומס לקדמת כף הרגל.
מי הייתה המטופלת ומה היה הרקע?
ג', אישה כבת 60, הגיעה לבדיקה לאחר שנים שבהן ידעה שיש לה פלטפוס קל בשתי הרגליים, בלי שזה הפריע לה. כשנתיים לפני הפנייה החלו כאבים עזים בכף רגל שמאל, ובמקביל היא הבחינה שהקשת האורכית של אותה רגל הולכת וקורסת. בזמן הבדיקה כף הרגל השמאלית הייתה בפלטפוס חמור מאוד, בעוד הימנית נשארה כמעט ללא שינוי.
בבדיקת אולטרסאונד שביצעה אובחן קרע דרגה שנייה בגיד הטיביאליס האחורי (tibialis posterior) – הגיד שתומך בקשת מהצד הפנימי. תמונה כזו מתאימה למה שמכונה היום תסמונת גיד השוקה האחורי או Progressive Collapsing Foot Deformity (PCFD): פלטפוס נרכש בבגרות, שמחמיר עם הזמן ושונה מאוד מפלטפוס גמיש ושקט.
מה כבר נוסה לפני שהגיעה?
ג' פנתה לחוות דעת של כמה רופאים מובילים בתחום כף הרגל. ההמלצות היו עקביות: מדרסים קשיחים וסד קרסול מסוג אייר-קאסט, יחד עם הסבר שקיים סיכוי ממשי שבהמשך יידרש ניתוח הכולל קיבוע (איחוי) של מפרקים בכף הרגל האחורית.
היא הייתה מטופלת ממושמעת. היא התאימה מדרסים ביומכניים אצל ספקים מוכרים, שילמה עליהם לא מעט, ורכשה סד קרסול איכותי. כל הצעדים האלה נכונים מבחינה רפואית – ובכל זאת מצבה המשיך להחמיר. כשהגיעה אליי היא כמעט לא יצאה מהבית בגלל הכאב, דיווחה שהמדרסים והסד מקלים רק מעט, והייתה מיואשת ושקלה ברצינות את הניתוח.
מה נמצא בבדיקה?
- כאב עז וצליעה בולטת; איכות נשיאת המשקל על הרגל השמאלית הייתה ירודה.
- הבדל אורך רגליים קיים, אך בהערכה הקלינית הרגל השמאלית ארוכה בכסנטימטר אחד בלבד – ולא שני סנטימטרים כפי שנמסר לה בעבר.
- כפות רגליים גמישות מאוד, עם גמישות יתר מפרקית.
- כאב מפוזר לאורך הקשת ובעיקר בגב כף הרגל, שהופיע גם במישוש וגם בהנעת המפרקים שבין העצמות הטרסליות במרכז כף הרגל.
- פרונציה חדה מאוד בהליכה, שהגיעה בהערכה חזותית לכ-20 מעלות.
בדקנו גם את המוצרים שהביאה. הסד הקרסולי, לפי התרשמותי, כמעט לא הצליח לשלוט במנח הפרונציה. המדרסים האחרונים נראו טובים – קשיחים ובנויים היטב להתמודדות עם קריסה. זוג ישן יותר היה מדויק אף יותר: ברגל הימנית, הבריאה, הוא שמר היטב על הקשת. אבל ברגל השמאלית אף אחד מהם לא הצליח לייצב את העקב ולמנוע את הקריסה.
מה הוחלט – ולמה?
הבעיה הייתה ברורה: מדרסים בתוך הנעל, גם טובים, לא נתנו מספיק שליטה על העקב ברגל שבה הגיד כבר נפגע. להכין לה עוד זוג מדרסים סטנדרטי – הפעם אצלי – היה בעיניי "להכות שוב באותו פטיש".
לכן התאמתי לה, לרגל הבעייתית בלבד, התקן שהוא חצי מדרס וחצי סד: מבנה עם בית עקב עמוק במיוחד, שתפקידו לאחוז ולקבע את העקב בחוזקה ולא לאפשר לו לקרוס פנימה. ההיגיון דומה להיגיון שמאחורי סדים כמו UCBL או AFO קצר: להגדיל את המגע והשליטה סביב העקב, ולא רק להרים את הקשת.
ההחלטה הזו אינה סותרת את מה שהרופאים המליצו – היא ממשיכה אותה. בספרות, טיפול שמרני ב-PCFD בשלבים המוקדמים יותר כולל שילוב של התקן אורתוטי ותרגול, ובמחקרים כאלה נמצא שיפור בכאב ובתפקוד אצל חלק ניכר מהמטופלים [1][2][3]. סקירה עדכנית מצאה שהתקנים אורתוטיים שונים, כולל AFO, שיפרו כאב ותפקוד ב-PCFD, אך המחקרים הטרוגניים [4].
מה המחיר של התקן כזה?
התקן קיצוני אינו "חינם". הסברתי לג' מראש את החסרונות:
- חוסר הגמישות בחלק האחורי של כף הרגל עלול להגביר את העומסים על קדמת כף הרגל.
- מדובר במבנה קיצוני שקשה מאוד להתרגל אליו.
- השינוי במנח כף הרגל חזק מאוד, ועלול לגרום לכאבים חדשים בכף רגל שאינה רגילה למנח הזה.
- ההתקן עבה ודורש נעליים במידה גדולה יותר.
מה הייתה התוצאה?
במועד כתיבת המקרה ג' דיווחה על ירידה ניכרת בכאבים לאורך הקשת – שיפור של כ-70–80% לפי הערכתה. עוצמת השינוי המבני שההתקן יוצר עדיין לא הייתה ברורה, וגם לא ניתן היה לומר אם ימנע ניתוח בטווח הארוך. מה שאפשר לומר הוא שבאותה נקודת זמן חל שינוי משמעותי לטובה בתפקוד ובכאב.
חשוב לא להפוך את המקרה להבטחה. ב-PCFD יש מטופלים שמגיבים היטב לטיפול שמרני, ויש כאלה שבהם העיוות מתקדם והניתוח הוא הפתרון הנכון. ההחלטה על ניתוח שייכת לאורתופד כירורג כף רגל, על בסיס בדיקה והדמיה.
מה המקרה הזה מלמד?
- ההבדל בין פלטפוס גמיש ותיק לבין פלטפוס שמחמיר בבגרות הוא קריטי – ראו מדרסים לפלטפוס.
- כשפתרון נכון לא עובד, צריך לזהות מה בדיוק לא הושג (כאן: שליטה בעקב), ולא רק להחליף ספק או להעלות מחיר.
- לפעמים הפתרון אינו "מדרס טוב יותר" אלא סוג אחר של התקן – ראו סוגי מדרסים ו-מדרסים בהתאמה אישית.
- גם מדידות שנמסרות למטופל (כמו הבדל אורך רגליים) כדאי לבדוק מחדש.
מתי לפנות לבדיקה?
כף רגל שהקשת שלה קורסת בבגרות, במיוחד ברגל אחת, עם כאב או נפיחות בצד הפנימי של הקרסול, קושי לעמוד על קצות האצבעות ברגל אחת או החמרה מהירה – מצדיקה בדיקה אורתופדית. גם כאב לילי, חום, נפיחות חריגה או כאב לאחר חבלה מצדיקים הערכה רפואית לפני כל התאמת מדרס.
מהניסיון הקליני שלי
הפסקה הבאה מבוססת על ניסיוני הקליני ולא על מחקר מבוקר.
המקרה של ג' ממחיש משהו שאני רואה לא מעט: מטופלים שעשו "וי" על כל מה שכתוב בספר – רופא מומחה, דעה שנייה ושלישית, המדרסים היקרים ביותר – ונשארו עם כאב. ברוב המקרים האלה ההמלצות עצמן לא היו שגויות. מה שחסר היה שאלה פשוטה: מה ההתקן אמור להשיג ברגל הזו, והאם הוא באמת משיג את זה? כשהתשובה היא לא, אני מעדיף לחשוב מחוץ לקופסה ולשנות את סוג הפתרון, גם אם הוא קיצוני יותר ופחות נוח, ולהסביר למטופל מראש מה המחיר.
לסיכום
פלטפוס שמחמיר בבגרות עם פגיעה בגיד הטיביאליס האחורי הוא מצב שונה מפלטפוס פשוט. אצל ג', מדרסים טובים לא הספיקו, והתקן עמוק וחריג שמקבע את העקב הביא לשיפור ניכר בכאב. זה סיפור של היגיון קליני, לא הוכחה לשיטה. לסיפורי מקרה נוספים ראו סיפור מקרה שני: הבדל אורך רגליים שלא היה ו-סיפור מקרה שלישי: כף רגל רגישה במיוחד.
מקורות
- Kulig K, Reischl SF, Pomrantz AB, et al. Nonsurgical management of posterior tibial tendon dysfunction with orthoses and resistive exercise: a randomized controlled trial. Phys Ther. 2009;89(1):26-37. PMID: 19022863. DOI: 10.2522/ptj.20070242.
- Alvarez RG, Marini A, Schmitt C, Saltzman CL. Stage I and II posterior tibial tendon dysfunction treated by a structured nonoperative management protocol: an orthosis and exercise program. Foot Ankle Int. 2006;27(1):2-8. PMID: 16442022.
- Ross MH, Smith MD, Mellor R, Vicenzino B. Exercise for posterior tibial tendon dysfunction: a systematic review of randomised clinical trials and clinical guidelines. BMJ Open Sport Exerc Med. 2018;4(1):e000430. PMID: 30271611. DOI: 10.1136/bmjsem-2018-000430.
- Khaliliyan H, Vosoughi AR, Bahramizadeh M, et al. Clinical and biomechanical outcomes of orthotic devices for progressive collapsing foot deformity: a systematic review and meta-analysis. Foot Ankle Surg. 2026. PMID: 40480881. DOI: 10.1016/j.fas.2025.05.012.