גיד השוקה האחורי (טיביאליס פוסטריור) – תפקוד לקוי, בדיקות ותרגילים

טיביאליס פוסטריור (Tibialis Posterior, שריר השוקה האחורי) הוא השריר העמוק ביותר בחלק האחורי של השוק. הגיד שלו עובר מאחורי הקרסול הפנימי ונאחז בעיקר בעצם הסירה, והוא המייצב הדינמי העיקרי של הקשת הפנימית. לכן כאב, נפיחות או חולשה בגיד הזה – ובמיוחד קושי לעלות על קצות האצבעות ברגל אחת – הם סימן שכדאי לבדוק מוקדם.

תפקוד לקוי של גיד השוקה האחורי (Tibialis Posterior Tendon Dysfunction, PTTD) הוא מצב שבו הגיד שעובר מאחורי הקרסול הפנימי ונאחז בעצם הסירה נחלש, כואב ומאבד בהדרגה את יכולתו לתמוך בקשת. זו הסיבה השכיחה ביותר לפלטפוס שמופיע בבגרות, ולעיתים קרובות היא מאובחנת באיחור, כשהקשת כבר החלה לשקוע.

העמוד הזה מתמקד בגיד עצמו: איך הוא עובד, מה קורה בו כשהוא נפגע, איך בודקים אותו – בעיקר במבחן העלייה על קצות האצבעות ברגל אחת – ומה ידוע על תרגילי חיזוק ועל טעינה הדרגתית. העיוות המבני שמתפתח כשהגיד והרצועות נכשלים, השלבים והניתוחים מתוארים בעמוד פלטפוס נרכש במבוגרים (PCFD).

נתי שטיין

פיזיותרפיסט העוסק באורתופדיה של כף הרגל ובהתאמת מדרסים.
B.P.T. — אוניברסיטת תל אביב, 1996
M.Sc. בפיזיותרפיה אורתופדית — אוניברסיטת בן-גוריון
לימודי אוסטאופתיה — Madrid School of Osteopathy
הכשרה בתחום הנעלה רפואית
מאמן כושר מוסמך — וינגייט

יצירת קשר

WhatsApp
052-8306095
nati.shtain@gmail.com

בקצרה

  • שריר השוקה האחורי הוא המייצב הדינמי העיקרי של הקשת הפנימית; הוא "נועל" את אמצע כף הרגל בזמן ההליכה.
  • הבעיה בגיד היא לרוב ניוונית (טנדינוזיס) ולא דלקת חריפה, והיא קשורה לגיל, להשמנה, ליתר לחץ דם, לסוכרת ולסטרואידים.
  • הבדיקה החשובה ביותר: עלייה על קצות האצבעות ברגל אחת – האם היא אפשרית, כמה פעמים, והאם העקב מתהפך פנימה.
  • במחקרים מבוקרים, מדרס ומתיחות הפחיתו כאב, ותרגילי חיזוק – בעיקר אקסצנטריים – הוסיפו שיפור נוסף.
  • הטיפול המוקדם יעיל ברוב המקרים; כאב שנמשך, חולשה מתקדמת או קשת ששוקעת מחייבים בדיקה.

מה תפקידו של גיד השוקה האחורי?

שריר השוקה האחורי (Tibialis Posterior) הוא השריר העמוק ביותר בחלק האחורי של השוק. הגיד שלו עובר מאחורי הקרסול הפנימי (המלאולוס המדיאלי), מתעקל קדימה ונאחז בעיקר בבליטה של עצם הסירה (Navicular), עם שלוחות לעצמות הטריז, לקובואיד ולבסיס עצמות המסרק. הוא מהפך את כף הרגל פנימה (אינברסיה), מקרב אותה (אדוקציה) ומשתתף בכפיפה כלפי מטה. הרחבה על השרירים והגידים של כף הרגל נמצאת בעמוד שרירים וגידים בכף הרגל.

התפקיד החשוב ביותר שלו הוא בזמן ההליכה. באמצע שלב העמידה (Mid Stance) ובזמן הרמת העקב (Heel Off), השריר מושך את עצם הסירה ומהפך את העקב, וכך "נועל" את מפרקי אמצע כף הרגל (Midtarsal Joint). הנעילה הזו הופכת את כף הרגל ממבנה גמיש שבולם זעזועים למנוף קשיח שמסוגל לדחוף את הגוף קדימה. הרחבה על השלבים האלה בעמוד מחזור ההליכה.

כשהשריר והגיד חלשים, המפרקים אינם ננעלים, והקשת הפנימית נאלצת לשאת עומס גדול בדיוק בשלב שבו הלחץ עליה מרבי. הרצועות שמתחת לקשת – ובעיקר רצועת הספרינג – והשרירים הקטנים של כף הרגל מנסים לפצות. לאורך זמן הם מתעייפים, נמתחים ונכשלים, והקשת מתחילה לקרוס. זה המנגנון שבסופו מתפתח פלטפוס נרכש [1, 2].

קצת היסטוריה

דלקת במעטפת הגיד של השוקה האחורי תוארה לראשונה ב-1936 על ידי קולובסקי (Kulowski), אצל מטופל בודד. בשנים שלאחר מכן פורסמו סדרות קטנות של מטופלים שנותחו בגלל הבעיה, וב-1963 תיאר ויליאמס (Williams) גישה ניתוחית לבעיה בגיד. עד תחילת שנות ה-80 נכתב מעט מאוד על הנושא; מאז החלו חוקרים רבים לעסוק בו, ובשנת 1989 פרסמו ג'ונסון ושטרום את סיווג השלבים שהפך לבסיס לגישה הקלינית במשך שלושה עשורים [3]. ב-2020 הוחלף המונח "PTTD" כשם למחלה בשם PCFD, שמתאר את העיוות כולו [4].

מה קורה בגיד ולמה הוא נפגע?

ברוב המקרים לא מדובר בדלקת חריפה אלא בתהליך ניווני – טנדינוזיס: סיבי הקולגן מאבדים את הסידור התקין שלהם, הגיד מתעבה או מתארך, ולעיתים מופיעים בו קרעים חלקיים. מחקרים מצאו שבקטע הגיד שמאחורי הקרסול הפנימי ומתחתיו יש אזור דל באספקת דם, ושם נמצאים רוב השינויים הניווניים והקרעים [5, 6]. בגלל זה, ובגלל שהגיד מתעקל סביב העצם כמו חבל סביב גלגלת, הוא רגיש לעומס חוזר.

בסדרה של 67 מטופלים עם קרע בגיד, ל-60% היה לפחות אחד מהגורמים: יתר לחץ דם, השמנה, סוכרת, ניתוח או חבלה בצד הפנימי של כף הרגל, או חשיפה לסטרואידים [6]. גורמים נוספים הם גיל, ירידה בגמישות הגיד והשריר, עומס יתר וחבלה ישירה. אצל חלק גדול מהמטופלים אין סיבה ברורה אחת. לפירוט גורמי הסיכון לפלטפוס נרכש ראו פלטפוס נרכש במבוגרים (PCFD).

תסמינים: איך זה מרגיש?

  • כאב, רגישות ולעיתים נפיחות לאורך הגיד – מאחורי הקרסול הפנימי ועד עצם הסירה.
  • עייפות וכאב בהליכה ממושכת, בעמידה, בעלייה במדרגות ובהליכה על משטח לא ישר.
  • תחושה שהקרסול "נופל פנימה" ושהנעליים מתעקמות.
  • בהמשך: שקיעה של הקשת וקושי לעלות על קצות האצבעות.

בשלב המוקדם הקשת יכולה להיראות כמעט תקינה, ולכן הבעיה מאובחנת לא פעם כ"נקע" או כ"דלקת" לא ספציפית. כבר ב-2004 הדגישו כותבים ב-BMJ שזו סיבה שכיחה וברת טיפול לפלטפוס נרכש, שעדיין מוחמצת לעיתים קרובות [7]. כאב בצד הפנימי של הקרסול יכול לנבוע גם מלחץ על העצב הטיביאלי – ראו תסמונת התעלה הטרסלית – וכאב בקשת עצמה מתואר בעמוד כאב בקשת כף הרגל.

איך בודקים את גיד השוקה האחורי?

עלייה על קצות האצבעות ברגל אחת (Single Leg Heel Rise)

זו הבדיקה החשובה ביותר. המטופל עומד על רגל אחת, נעזר באצבע בקיר לשיווי משקל בלבד, ועולה על קצות האצבעות. בודקים שלושה דברים: האם הוא מצליח לעלות בכלל; האם העקב מתהפך פנימה (לווארוס) בזמן העלייה, כפי שקורה כשהגיד מתפקד; וכמה חזרות הוא מסוגל לבצע. במחקר על מבוגרים בריאים הוצע ש-25 חזרות הן הקריטריון לתפקוד תקין של שרירי כף הרגל האחוריים [8]. חוסר יכולת לעלות, עלייה ללא היפוך העקב, או מספר חזרות נמוך מאוד בהשוואה לצד השני – מרמזים על תפקוד לקוי של הגיד [3].

בדיקות נוספות

  • מישוש – רגישות ונפיחות לאורך מהלך הגיד.
  • כוח אינברסיה נגד התנגדות – מתחילים כשכף הרגל בכפיפה כלפי מטה ובהיפוך פנימה, כדי לבודד את השריר מהשוקה הקדמי.
  • "סימן יותר מדי אצבעות" (Too Many Toes Sign) – בהסתכלות מאחור רואים יותר אצבעות בצד החיצוני של הרגל הפגועה [3].
  • סימן הרמת המסרק הראשון (First Metatarsal Rise Sign) – כשמסובבים את השוק החוצה בעמידה, ראש המסרק הראשון מתרומם מהרצפה ברגל הפגועה. במחקר המקורי זה היה סימן רגיש מאוד לבעיה בגיד [9].
  • בדיקת גמישות העיוות – האם אפשר להחזיר ידנית את העקב והקשת למנח ניטרלי. זה מה שמבחין בין שלב גמיש לנוקשה.
  • טווח התנועה בקרסול – קיצור של שרירי השוק מגביר את העומס על הקשת ועל הגיד.

הדמיה

אולטרסאונד ו-MRI מראים התעבות, נוזל סביב הגיד, קרעים חלקיים ומצב רצועת הספרינג. צילום רנטגן בעמידה מעריך את מידת הקריסה של הקשת. ברוב המקרים בשלב המוקדם האבחנה קלינית, וההדמיה עוזרת כשהתמונה לא ברורה או לפני החלטה על ניתוח. פירוט נוסף בעמוד אבחון פלטפוס ובעמוד בדיקת כף הרגל.

השלבים בקצרה

לפי ג'ונסון ושטרום, בשלב הראשון הגיד כואב ונפוח אך אורכו שמור ואין עיוות משמעותי; בשלב השני הגיד נחלש ומתארך, והעיוות – עקב בוולגוס וקדמת כף רגל פונה החוצה – עדיין גמיש; ובשלב השלישי העיוות נוקשה [3]. מאוחר יותר נוסף שלב רביעי שבו מעורב גם הקרסול, וב-2020 הוצע סיווג חדש שמבחין בין עיוות גמיש לנוקשה ומתאר את מרכיביו [4]. ההסבר המלא, כולל טבלת השלבים והסיווג החדש, נמצא בעמוד פלטפוס נרכש במבוגרים (PCFD).

מה אומרים המחקרים על תרגילים?

המחקרים המבוקרים

  • Kulig ושות' (2009) – 36 מבוגרים בשלב 1 או 2 חולקו לשלוש קבוצות לתוכנית של 12 שבועות: מדרס ומתיחות; מדרס, מתיחות וחיזוק קונצנטרי הדרגתי; או מדרס, מתיחות וחיזוק אקסצנטרי הדרגתי. בכל הקבוצות ירדו הכאב והמוגבלות, אבל השיפור הגדול ביותר נמצא בקבוצת החיזוק האקסצנטרי, והקטן ביותר בקבוצה שקיבלה רק מדרס ומתיחות [10].
  • Houck ושות' (2015) – 39 מטופלים בשלב 2 קיבלו מדרס מוכן עם מתיחות, או מדרס עם מתיחות וחיזוק, בתוכנית ביתית בעצימות בינונית. שתי הקבוצות השתפרו בכאב ובתפקוד במהלך 12 שבועות, וההבדלים ביניהן היו קטנים; גם בכוח השרירים לא נמצא הבדל [11]. המסקנה היא שתוכנית ביתית מתונה הוסיפה מעט מעבר למדרס עצמו – ולא שחיזוק אינו מועיל.
  • Alvarez ושות' (2006) – 47 מטופלים בשלבים 1–2 טופלו בסד או מדרס ובתוכנית תרגילים אינטנסיבית בחזרות רבות. אחרי חציון של 10 מפגשי פיזיותרפיה במשך כארבעה חודשים, 83% השיגו תוצאה טובה ורק 11% נזקקו לניתוח [12]. הקריטריונים להצלחה בתוכנית היו פחות מ-10% פער בכוח בין הרגליים, 50 עליות על קצות האצבעות ברגל אחת עם כאב מינימלי, הליכה של כ-30 מטר על קצות האצבעות, וסבילות ל-200 חזרות מכל תרגיל ביתי.

סקירה שיטתית מ-2018 מצאה רק שלושה מחקרים מבוקרים בנושא. היא הראתה השפעה בינונית של חיזוק אקסצנטרי בשילוב מתיחות ומדרס על כאב ומוגבלות, אבל גם הדגישה שאיכות המחקרים נמוכה ושפרטי המינון מדווחים בצורה חלקית [13].

איך נראית תוכנית טעינה הדרגתית?

התוכנית הבאה היא דוגמה לאופן שבו אני בונה טעינה הדרגתית בהשראת המחקרים האלה. היא אינה פרוטוקול מחקרי מדויק, וצריך להתאים אותה לשלב, לכאב ולבדיקה.

  1. הרגעה (שבועות ראשונים) – מדרס או סד לפי הצורך, קיצור זמני של הליכות ארוכות ועמידה ממושכת, ותרגילי אינברסיה איזומטריים (דחיפה פנימה נגד התנגדות סטטית) – כמה סטים של החזקות במהלך היום.
  2. חיזוק עם גומייה – בישיבה, כשכף הרגל מוצלבת מעל הברך השנייה, מושכים את כף הרגל פנימה ומטה נגד גומייה. מדגישים את השלב האקסצנטרי – החזרה האיטית לאחור. מתחילים בכמה סטים של 10–15 חזרות ביום ומעלים בהדרגה התנגדות וחזרות.
  3. עלייה על קצות האצבעות – תחילה בשתי רגליים, עם כדור קטן בין העקבים כדי לעודד היפוך של העקב; אחר כך עלייה בשתיים וירידה איטית ברגל אחת; ובסוף עלייה וירידה ברגל אחת.
  4. מתיחות – לשרירי השוק (התאום והסולאוס), כשיש הגבלה בטווח הקרסול.
  5. חזרה לפעילות – הליכה על קצות האצבעות, מדרגות, הליכה ארוכה, ובהמשך פעילות ספורטיבית.

כלל עבודה מקובל בטיפול בגידים הוא שכאב קל בזמן התרגיל מותר, בתנאי שהוא חולף תוך יממה ואינו מחמיר משבוע לשבוע. כאב שמצטבר, נפיחות שגדלה או קשת ששוקעת הם סימן להאט ולחזור לבדיקה.

מדרסים וסדים לגיד השוקה האחורי

מדרס שתומך בצד הפנימי של העקב ובקשת מפחית את העומס על הגיד, ובמחקרים הוא היה הבסיס שעליו נוספו התרגילים [10, 11]. כשהעיוות משמעותי יותר, או כשהכאב אינו נשלט במדרס, משתמשים בסד קרסול-כף רגל, שבמעקב ארוך טווח אפשר לרוב המטופלים בשלב 2 להימנע מניתוח [14]. פרטי התכנון של המדרס – גובה, טריזים, קשיחות – נמצאים בעמוד מדרסים לפלטפוס, ועל תהליך ההתאמה בעמוד מדרסים בהתאמה אישית.

מתי לפנות לבדיקה?

  • כאב או נפיחות מאחורי הקרסול הפנימי שנמשכים יותר משלושה–ארבעה שבועות.
  • חוסר יכולת לעלות על קצות האצבעות ברגל אחת, או פער ברור בין הרגליים.
  • קשת ששוקעת או עקב שנוטה החוצה יותר מבעבר.
  • "פופ" פתאומי עם כאב בצד הפנימי של הקרסול.
  • נימול או צריבה בכף הרגל לצד הכאב.

שאלות נפוצות

כמה זמן לוקח שיקום של גיד השוקה האחורי?

במחקרים המבוקרים נמדד שיפור בכאב ובתפקוד לאורך תוכניות של 12 שבועות [10, 11], ובתוכנית האינטנסיבית של Alvarez הטיפול נמשך כארבעה חודשים בחציון [12]. הקצב משתנה מאדם לאדם ותלוי בשלב, ומטופלים רבים צריכים להמשיך בתרגול ברמת תחזוקה גם אחרי שהכאב יורד.

האם צריך MRI או אולטרסאונד כדי לאבחן בעיה בגיד?

לא תמיד. בשלב המוקדם האבחנה היא בעיקר קלינית – מישוש הגיד, עלייה על קצות האצבעות ברגל אחת והסתכלות על העקב מאחור [3]. אולטרסאונד או MRI עוזרים כשהתמונה אינה ברורה, כשחושדים בקרע או לפני החלטה על ניתוח.

אפשר להמשיך ללכת ולהתאמן כשהגיד כואב?

בדרך כלל כן, בהתאמה: מקצרים זמנית הליכות ארוכות ועמידה ממושכת, ומשתמשים במדרס או בסד לפי הצורך. כלל עבודה מקובל בטיפול בגידים הוא שכאב קל בזמן הפעילות מותר אם הוא חולף תוך יממה ואינו מחמיר משבוע לשבוע. כאב מצטבר, נפיחות שגדלה או קשת ששוקעת הם סיבה לעצור ולחזור לבדיקה.

מהניסיון הקליני שלי

הפסקאות הבאות מבוססות על ניסיוני הקליני ולא על מחקר מבוקר.

מניסיוני, רוב המטופלים מגיעים לאבחנה כשהבעיה כבר כרונית, אחרי תקופה ארוכה של כאב בצד הפנימי של הקרסול שלא זוהה כבעיה בגיד – גם אצל אורתופדים, פודיאטרים ופיזיותרפיסטים. לכן אצל כל מבוגר עם כאב בצד הפנימי של הקרסול אני מבקש לעלות על קצות האצבעות ברגל אחת, משווה בין הרגליים ומסתכל על העקב מאחור. זו בדיקה של חצי דקה שחוסכת הרבה זמן.

בבניית התוכנית אני נותן משקל רב לשלב האקסצנטרי ולהתקדמות איטית ועקבית, ומשתמש במדרס כבר מההתחלה כדי שהגיד יוכל לעבוד בתנאים נוחים יותר. אני רואה שוב ושוב שמטופלים שמפסיקים את התרגילים ברגע שהכאב יורד חוזרים אליי אחרי כמה חודשים. במקרים האלה התוכנית צריכה להמשיך גם אחרי ההקלה, ברמת תחזוקה.

לסיכום

גיד השוקה האחורי הוא המייצב הדינמי העיקרי של הקשת, וכשל שלו הוא הסיבה השכיחה לפלטפוס נרכש. הבעיה היא לרוב ניוונית, קשורה לגיל ולמחלות רקע, ומאובחנת היטב בבדיקה פשוטה של עלייה על קצות האצבעות ברגל אחת. בשלבים המוקדמים, מדרס ותוכנית חיזוק הדרגתית – עם דגש על חיזוק אקסצנטרי – מפחיתים כאב ומשפרים תפקוד אצל רוב המטופלים. כשהעיוות מתקדם או נוקשה, ההמשך מתואר בעמוד על PCFD.

מקורות

  1. Deland JT. Adult-acquired flatfoot deformity. J Am Acad Orthop Surg. 2008;16(7):399-406. PMID: 18611997.
  2. Myerson MS, Thordarson DB, Johnson JE, et al. Classification and Nomenclature: Progressive Collapsing Foot Deformity. Foot Ankle Int. 2020;41(10):1271-1276. PMID: 32856474.
  3. Johnson KA, Strom DE. Tibialis posterior tendon dysfunction. Clin Orthop Relat Res. 1989;(239):196-206. PMID: 2912622.
  4. Hong VY, Lee DC, Smith RW, Harris TG. So What Exactly Is Progressive Collapsing Foot Deformity? J Am Acad Orthop Surg. 2025;33(16):e940-e948. PMID: 40523163.
  5. Mosier SM, Pomeroy G, Manoli A 2nd. Pathoanatomy and etiology of posterior tibial tendon dysfunction. Clin Orthop Relat Res. 1999;(365):12-22. PMID: 10627682.
  6. Holmes GB Jr, Mann RA. Possible epidemiological factors associated with rupture of the posterior tibial tendon. Foot Ankle. 1992;13(2):70-79. PMID: 1349292.
  7. Kohls-Gatzoulis J, Angel JC, Singh D, et al. Tibialis posterior dysfunction: a common and treatable cause of adult acquired flatfoot. BMJ. 2004;329(7478):1328-1333. PMID: 15576744.
  8. Lunsford BR, Perry J. The standing heel-rise test for ankle plantar flexion: criterion for normal. Phys Ther. 1995;75(8):694-698. PMID: 7644573.
  9. Hintermann B, Gachter A. The first metatarsal rise sign: a simple, sensitive sign of tibialis posterior tendon dysfunction. Foot Ankle Int. 1996;17(4):236-241. PMID: 8696502.
  10. Kulig K, Reischl SF, Pomrantz AB, et al. Nonsurgical management of posterior tibial tendon dysfunction with orthoses and resistive exercise: a randomized controlled trial. Phys Ther. 2009;89(1):26-37. PMID: 19022863.
  11. Houck J, Neville C, Tome J, Flemister A. Randomized Controlled Trial Comparing Orthosis Augmented by Either Stretching or Stretching and Strengthening for Stage II Tibialis Posterior Tendon Dysfunction. Foot Ankle Int. 2015;36(9):1006-1016. PMID: 25857939.
  12. Alvarez RG, Marini A, Schmitt C, Saltzman CL. Stage I and II posterior tibial tendon dysfunction treated by a structured nonoperative management protocol: an orthosis and exercise program. Foot Ankle Int. 2006;27(1):2-8. PMID: 16442022.
  13. Ross MH, Smith MD, Mellor R, Vicenzino B. Exercise for posterior tibial tendon dysfunction: a systematic review of randomised clinical trials and clinical guidelines. BMJ Open Sport Exerc Med. 2018;4(1):e000430. PMID: 30271611.
  14. Lin JL, Balbas J, Richardson EG. Results of non-surgical treatment of stage II posterior tibial tendon dysfunction: a 7- to 10-year followup. Foot Ankle Int. 2008;29(8):781-786. PMID: 18752775.
WhatsApp