שין ספלינט (כאב בשוק הפנימית) – תסמינים, ההבדל משבר מאמץ, טיפול וחזרה לריצה

שין ספלינט (Shin Splints), ובשמו הרפואי תסמונת עומס של השוקה המדיאלית (Medial Tibial Stress Syndrome, MTSS), הוא כאב בזמן פעילות לאורך הגבול הפנימי-אחורי של עצם השוק, עם רגישות בלחיצה לאורך קטע של כמה סנטימטרים. זו אחת הפגיעות השכיחות ביותר אצל רצים, חיילים בטירונות ורקדנים [1][8].

מה שחשוב להבין: שין ספלינט הוא תגובת עומס של העצם, קרוב משפחה של שבר מאמץ – אבל לא שבר. ההבחנה ביניהם קריטית, כי המשך אימונים כרגיל על שבר מאמץ ש"נראה כמו שין ספלינט" עלול להחמיר אותו. הדף מופיע באתר כף הרגל כי גורמי הסיכון והטיפול קשורים קשר הדוק למבנה כף הרגל ולהליכה.

נתי שטיין

פיזיותרפיסט העוסק באורתופדיה של כף הרגל ובהתאמת מדרסים.
B.P.T. — אוניברסיטת תל אביב, 1996
M.Sc. בפיזיותרפיה אורתופדית — אוניברסיטת בן-גוריון
לימודי אוסטאופתיה — Madrid School of Osteopathy
הכשרה בתחום הנעלה רפואית
מאמן כושר מוסמך — וינגייט

יצירת קשר

WhatsApp
052-8306095
nati.shtain@gmail.com

בקצרה

  • שין ספלינט הוא כאב מפושט לאורך הצד הפנימי של השוק (5 ס"מ ויותר), שמופיע בפעילות; שבר מאמץ גורם לכאב ממוקד בנקודה אחת [1].
  • האבחנה נעשית בעיקר על פי הסיפור והבדיקה, והיא אמינה מאוד כשהיא נעשית בידי קלינאי מנוסה [2].
  • הסיבה היא עומס יתר על העצם ולא "דלקת בקרום העצם" כפי שחשבו בעבר [1].
  • גורמי סיכון: עלייה מהירה בעומס, מין נקבה, משקל גבוה, שקיעת קשת (Navicular Drop) גדולה, פציעה קודמת ומעט ניסיון בריצה [3][4][5].
  • אף טיפול לא הוכח כטוב יותר ממנוחה יחסית; הבסיס הוא הפחתת עומס וחזרה הדרגתית [1][6].
  • מדרסים עשויים להפחית שין ספלינט בקבוצות מסוימות, כמו טירונים [7], אך אינם פתרון אוניברסלי.

מה זה שין ספלינט?

שין ספלינט הוא כאב שקשור לפעילות לאורך הגבול הפנימי-אחורי של עצם השוק (Tibia), בדרך כלל בשליש התחתון והאמצעי שלה. בבדיקה יש רגישות בלחיצה לאורך קטע של לפחות 5 סנטימטרים [1]. בתחילה הכאב מופיע בתחילת הריצה ולעיתים נחלש אחרי "חימום", ובהמשך הוא נמשך לאורך האימון ואחריו.

במשך שנים חשבו שמדובר בדלקת של קרום העצם (Periostitis) בגלל משיכה של שרירים, בעיקר השוקי האחורי (Tibialis Posterior) והסולאוס. מחקרים היסטולוגיים לא תמכו בכך. ההבנה כיום היא שמדובר בתגובת עומס של קליפת העצם: הפירוק של העצם מקדים את הבנייה, והעצם אינה מספיקה להסתגל לעומס החוזר [1]. לכן שין ספלינט נחשב לחלק מהרצף של פגיעות עומס בעצם [9]. על השרירים המעורבים ראו שרירים וגידים בכף הרגל.

עד כמה זה שכיח?

בספרות מדווחת שכיחות של 4% עד 35% בקרב ספורטאים ואנשי צבא [1]. במחקר שעקב אחרי טירונים בצי הבריטי במשך עשרה שבועות של טירונות, 35% פיתחו שין ספלינט [5]. בסקירה של פציעות ריצה, שין ספלינט היה בין הפציעות השכיחות ביותר [8].

שין ספלינט או שבר מאמץ? ההבדל הקריטי

שין ספלינטשבר מאמץ בשוק
מיקום הכאבמפושט, לאורך קטע של 5 ס"מ ויותר בצד הפנימיממוקד בנקודה אחת על העצם
התנהגות בפעילותלעיתים משתפר מעט אחרי חימוםמחמיר ככל שהפעילות נמשכת
במנוחה ובלילהבדרך כלל לא כואבעלול לכאוב גם במנוחה ובלילה
קפיצה על רגל אחתלרוב אפשרית, עם אי-נוחותכואבת מאוד או בלתי אפשרית
הדמיהבדרך כלל לא נדרשתMRI מאשר את האבחנה

המשמעות המעשית: אם הכאב "מתכווץ" לנקודה אחת, מופיע במנוחה או בלילה, או שאי אפשר לקפוץ על הרגל – זה כבר לא נראה כמו שין ספלינט רגיל, וצריך לשלול שבר מאמץ. שברים בצד הקדמי של עצם השוק נחשבים בסיכון גבוה במיוחד לאי-איחוי [9].

אבחנה מבדלת: מה עוד יכול לכאוב בשוק?

  • שבר מאמץ בשוק – ראו הטבלה למעלה.
  • תסמונת מדור כרונית במאמץ (Chronic Exertional Compartment Syndrome) – תחושת לחץ, מתח או נימול בשוק שמופיעה אחרי זמן קבוע של ריצה ונעלמת במנוחה. מאובחנת במדידת לחצים במדור.
  • לכידת עצב או עורק בשוק – נדיר יותר, עם נימול או כאב שאינו מתאים לעצם.
  • כאבים בגידים בקרסול – למשל בגיד השוקי האחורי, שמקרין לאורך השוק התחתונה.

האבחנה של שין ספלינט נעשית בעיקר על פי הסיפור והבדיקה. במחקר שבו שני קלינאים בדקו באופן בלתי תלוי ספורטאים עם כאב בשוק, ההסכמה ביניהם על אבחנת שין ספלינט הייתה כמעט מלאה. אצל כשליש מהספורטאים עם שין ספלינט נמצאה במקביל פגיעה נוספת בשוק [2]. הדמיה שמורה למצבים שבהם יש חשד לשבר מאמץ או לאבחנה אחרת, וגם אז יש לפרש אותה בזהירות, כי שינויים בעצם נמצאים גם אצל ספורטאים ללא תסמינים [1]. לבדיקה הכללית ראו בדיקת כף הרגל.

מה גורם לשין ספלינט? גורמי סיכון

עומס האימונים

הגורם השכיח ביותר הוא עלייה מהירה מדי בנפח או בעצימות: התחלת טירונות, חזרה לריצה אחרי הפסקה, הכנה לתחרות, מעבר פתאומי למשטח קשה יותר, ריצה בירידות, או נעליים בלויות. בסקירת Cochrane דווח על ניסוי אחד, באיכות נמוכה, שבו תוספת אימונים בטירונים הכפילה את שיעור השין ספלינט [7].

גורמים אישיים

בסקירות שיטתיות ומטה-אנליזות נמצאו כגורמי סיכון [3][4]:

  • מין נקבה – בטירונים בצי הבריטי, 53% מהנשים לעומת 28% מהגברים פיתחו שין ספלינט [5].
  • משקל גוף ו-BMI גבוהים יותר.
  • שקיעת קשת גדולה (Navicular Drop) – כף רגל שהקשת שלה יורדת יותר בעמידה.
  • פציעה קודמת – שין ספלינט קודם או פציעת ריצה אחרת.
  • פחות שנות ניסיון בריצה.
  • טווח סיבוב חיצוני גדול בירך.
  • שימוש קודם במדרסים – נמצא קשור לסיכון גבוה יותר, אבל ככל הנראה כסמן לאנשים שכבר היו להם בעיות, ולא כגורם.

מבנה כף הרגל

כף רגל פרונטורית – כזו שהקשת שלה שוקעת והעקב נוטה פנימה – נמצאה כגורם סיכון במחקרים פרוספקטיביים [1]. בטירונים בצי, בעלי כף רגל פרונטורית יותר היו בסיכון גבוה פי 1.7 [5]. עם זאת, זה רק גורם אחד מתוך תמונה רב-גורמית, ולא כל מי שיש לו כף רגל שטוחה יפתח שין ספלינט. על פרונציה ראו פרונציה וסופינציה, ועל הקשר בין כף הרגל לשוק בעמוד ביומכניקה של כף הרגל.

איך מטפלים בשין ספלינט?

מה אומר המחקר

המסקנה הכנה מהספרות היא שאף טיפול לא הוכח כטוב יותר ממנוחה יחסית. בסקירה ביקורתית, שלושה ניסויים מבוקרים מצאו שמנוחה הייתה שקולה לכל התערבות שנבדקה [1]. בסקירה שיטתית של טיפולים, אף מחקר לא היה איכותי מספיק כדי להמליץ על טיפול מסוים; גלי הלם (ESWT) נראו המבטיחים ביותר, ואילו מתיחות, חיזוק, גרבי לחץ, סדים לשוק ולייזר לא הוכחו כיעילים כטיפול [6].

העקרונות המעשיים

  1. הפחתת עומס, לא השבתה מלאה – מפחיתים את נפח הריצה ואת העצימות לרמה שבה הכאב קל ואינו מחמיר, או מפסיקים זמנית לרוץ כשהכאב בולט.
  2. שמירה על כושר – שחייה, ריצה במים ואופניים, שאינם מכאיבים.
  3. חזרה הדרגתית – כשהליכה מהירה וקפיצות קלות כבר לא כואבות, חוזרים לריצה בהדרגה, למשל בשילוב הליכה וריצה, ומעלים נפח רק כשאין כאב בזמן הריצה ולמחרת.
  4. תיקון גורמי העומס – תוכנית אימונים הדרגתית, נעליים מתאימות ולא בלויות, הימנעות ממעבר פתאומי למשטח קשה.
  5. חיזוק – תרגילי כוח וסבולת לשרירי השוק, הקרסול וכף הרגל הם חלק סביר מהחזרה לפעילות ומהכנת הגוף לעומס, אף שלא הוכחו כטיפול שמקצר את ההחלמה [6].
  6. טיפול בתזונה ובבריאות העצם – במיוחד כשהכאב חוזר או מתקדם לשבר מאמץ; ראו את הפרק על RED-S בעמוד שברי מאמץ בכף הרגל.

מדרסים

בסקירת Cochrane, ניסוי אחד בטירונים מצא שמדרסים ביומכניים בהתאמה אישית הפחיתו את שיעור השין ספלינט בהשוואה לנעליים בלי מדרסים [7], ובסקירה ביקורתית צוין שמדרסים חצי-קשיחים או מנאופרן עשויים לסייע במניעה בקבוצות גדולות [1]. אלה ראיות מוגבלות, בעיקר באנשי צבא. במעשה, מדרס הגיוני בעיקר כשיש מרכיב ביומכני ברור – כמו כף רגל שקורסת לפרונציה, או היסטוריה חוזרת של שין ספלינט – ולא כברירת מחדל לכל רץ. לרצים ראו המלצות לנעלי ריצה ומדרסים לרצים, לחיילים מדרסים לחיילים, ולכף רגל שטוחה מדרסים לכף רגל שטוחה.

מתי לפנות לבדיקה?

  • כאב ממוקד ונקודתי על העצם, ולא לאורך קטע.
  • כאב במנוחה או בלילה.
  • חוסר יכולת לקפוץ על הרגל בלי כאב משמעותי, או צליעה.
  • כאב שאינו משתפר אחרי שבועיים-שלושה של הפחתת עומס.
  • נימול, חולשה, או תחושת לחץ קבועה בשוק שמופיעה אחרי זמן ריצה קבוע.
  • שין ספלינט חוזר, במיוחד עם ירידה במשקל, הפסקת מחזור או שבר מאמץ בעבר.

מהניסיון הקליני שלי

הפסקה הבאה מבוססת על ניסיוני הקליני ולא על מחקר מבוקר.

לפני שאני בכלל מדבר על מדרס, אני מבקש לראות את יומן האימונים – כמעט תמיד יש שם קפיצה בעומס שאפשר להצביע עליה: שבוע שבו הנפח עלה בבת אחת, מעבר לריצה על אספלט, או נעליים שעברו מזמן את הקילומטרז' שלהן. תיקון של זה הוא הצעד הראשון.

כשיש מרכיב ביומכני ברור – למשל פרונציה משמעותית עם היסטוריה חוזרת של שין ספלינט – אני כן מתאים מדרס שמטרתו לשנות את חלוקת העומס ולהפחית את קריסת הקשת. אני מסביר תמיד שזה כלי משלים לניהול העומס, ולא פתרון עצמאי.

לסיכום

שין ספלינט הוא כאב מפושט לאורך הצד הפנימי של השוק, שנובע מעומס חוזר על העצם ונפוץ במיוחד אצל רצים וחיילים. ההבחנה החשובה ביותר היא משבר מאמץ: כאב ממוקד, כאב לילי או כאב בקפיצה מחייבים בדיקה. הטיפול מבוסס על הפחתת עומס, שמירה על כושר וחזרה הדרגתית, יחד עם טיפול בגורמי הסיכון – ובמקרים מתאימים, מדרס שמכוון למרכיב ביומכני ברור. לסקירה של כאבי כף הרגל ראו כאבים בכף הרגל.

מקורות

  1. Moen MH, Tol JL, Weir A, Steunebrink M, De Winter TC. Medial tibial stress syndrome: a critical review. Sports Med. 2009;39(7):523-46. PMID: 19530750.
  2. Winters M, Bakker EWP, Moen MH, Barten CC, Teeuwen R, Weir A. Medial tibial stress syndrome can be diagnosed reliably using history and physical examination. Br J Sports Med. 2018;52(19):1267-1272. PMID: 28179260.
  3. Newman P, Witchalls J, Waddington G, Adams R. Risk factors associated with medial tibial stress syndrome in runners: a systematic review and meta-analysis. Open Access J Sports Med. 2013;4:229-41. PMID: 24379729.
  4. Reinking MF, Austin TM, Richter RR, Krieger MM. Medial tibial stress syndrome in active individuals: a systematic review and meta-analysis of risk factors. Sports Health. 2017;9(3):252-261. PMID: 27729482.
  5. Yates B, White S. The incidence and risk factors in the development of medial tibial stress syndrome among naval recruits. Am J Sports Med. 2004;32(3):772-80. PMID: 15090396.
  6. Winters M, Eskes M, Weir A, Moen MH, Backx FJ, Bakker EW. Treatment of medial tibial stress syndrome: a systematic review. Sports Med. 2013;43(12):1315-33. PMID: 23979968.
  7. Yeung SS, Yeung EW, Gillespie LD. Interventions for preventing lower limb soft-tissue running injuries. Cochrane Database Syst Rev. 2011;(7):CD001256. PMID: 21735382.
  8. Lopes AD, Hespanhol LC Jr, Yeung SS, Costa LO. What are the main running-related musculoskeletal injuries? A systematic review. Sports Med. 2012;42(10):891-905. PMID: 22827721.
  9. Hoenig T, Ackerman KE, Beck BR, et al. Bone stress injuries. Nat Rev Dis Primers. 2022;8(1):26. PMID: 35484131.
WhatsApp