הלוקס ריגידוס – שחיקה של מפרק בסיס הבוהן הגדולה – מדורג לפי שילוב של ממצאי הבדיקה (כאב ונוקשות) וממצאי הצילום (היצרות המרווח המפרקי ובליטות עצם). הדירוג הזה חשוב, כי הוא מנחה את הבחירה בין טיפול שמרני, ניתוח לניקוי המפרק שמשמר תנועה, וניתוח לקיבוע המפרק בשלבים מתקדמים.
הדף הזה מרחיב על שיטות הדירוג המקובלות ועל מה שהמחקר מראה לגבי כל אחד מסוגי הניתוחים. ההסבר הכללי על המצב, התסמינים והטיפול השמרני נמצא בדף הראשי הלוקס ריגידוס.
בקצרה
- דירוג Coughlin-Shurnas (דרגות 0–4) משלב בדיקה קלינית וצילום, והוא השיטה הנפוצה ביותר.
- רוב המטופלים מתחילים בטיפול שמרני; חלק מהם יגיעו לניתוח במהלך השנים.
- ניקוי המפרק (Cheilectomy) מתאים בעיקר לדרגות מוקדמות, ומשפר כאב יותר משהוא משפר טווח תנועה.
- קיבוע המפרק הוא הטיפול המבוסס ביותר לשחיקה מתקדמת וכואבת.
- שתלים והחלפת מפרק נועדו לשמר תנועה, אבל התוצאות שלהם מעורבות.
מה יש בדף
- למה המפרק הזה נשחק כל כך?
- מה ידוע על הגורמים?
- הבדיקה והצילום – על מה מבוסס הדירוג?
- שיטות הדירוג
- טיפול שמרני – מה המחקר מראה?
- ניקוי המפרק (Cheilectomy)
- אוסטאוטומיית מוברג (Moberg)
- כריתת בסיס הבוהן (Keller resection arthroplasty)
- ניתוח עם ריפוד ביולוגי (Interpositional arthroplasty)
- שתלים והחלפת מפרק
- קיבוע המפרק (First MTP arthrodesis)
- איך בוחרים? טבלת סיכום
- מהניסיון הקליני שלי
- שאלות נפוצות
- לסיכום
למה המפרק הזה נשחק כל כך?
השורה הראשונה של כף הרגל נושאת עומס רב בשלב האחרון של הדריכה. מהרגע שהעקב מתרומם (ראו מחזור ההליכה), הבוהן הגדולה מתיישרת כלפי מעלה ונושאת חלק משמעותי מהעומס על קדמת כף הרגל, והעומס הזה גדל בריצה ובקפיצה. זה גם המפרק בכף הרגל שהכי נוטה לשחיקה [1].
עם התקדמות השחיקה מופיעות בליטות עצם (אוסטאופיטים), בעיקר בגב המפרק, שגורמות לכאב ולהגבלה בטווח היישור, ובסופו של דבר למגבלה תפקודית בהליכה, בעלייה ובירידה במדרגות. הפתרונות הראשונים הם שמרניים – נעליים עם רוקר ומדרסים שמפחיתים את התנועה הנדרשת מהמפרק – וכשהם אינם מספיקים, יש מקום לטיפול ניתוחי.

מה ידוע על הגורמים?
הסיבות להתפתחות הלוקס ריגידוס לא תמיד ברורות. לעיתים אפשר לזהות חבלה ישירה במפרק – למשל נקע של הבוהן (טרף טו) – או פעולות חוזרות שמאיצות את השחיקה, כמו ריצה בעליות, ישיבה ממושכת על הברכיים תוך השענות על הבהונות. בסדרה הגדולה של Coughlin ו-Shurnas, לכשני שלישים מהמטופלים היה רקע משפחתי, ורוב המטופלים עם רקע כזה פיתחו את הבעיה בשתי הרגליים [1]. החוקרים מצאו קשר בין הלוקס ריגידוס לבין ראש מסרק שטוח או מרובע, תנוחת מסרקים פנימית (Metatarsus adductus) והלוקס ולגוס. מנגד, הם לא מצאו קשר עם חבלה ישנה (פרט לפגיעה חד-צדדית), סוג ההנעלה, קיצור של שרירי הסובך וגיד אכילס, גמישות יתר של השורה הראשונה או מסרק ראשון מורם [1].
מספר מחקרים זיהו שבוהן גדולה ארוכה, כמו בכף רגל "מצרית", עשויה להיות גורם סיכון לשחיקה סביב המפרק.

הבדיקה והצילום – על מה מבוסס הדירוג?
התלונה העיקרית היא כאב ונוקשות שמתגברים אחרי פעילות שדורשת יישור של הבוהן: ריצה בעלייה, ירידה במדרגות, כריעה וסקוואטים. בהליכה הכאב מתרכז בשלב הדחיפה, כשמרכז הכובד עובר קדימה והבוהן נדרשת להתיישר תחת משקל הגוף. נעל קשיחה, נעל עם רוקר קדמי או מדרס מתאים מורידים בדרך כלל את עוצמת התסמינים. במקרים נדירים יש נימול בגב הבוהן, בגלל לחץ של הנעל על העצב התחושתי שעובר מעל הבליטה.
בבדיקה יש רגישות בגב המפרק ובליטות עצם שאפשר למשש. היישור מוגבל וכואב בסוף הטווח בגלל היתקלות האוסטאופיטים. הכיפוף לא תמיד מוגבל, אבל לעיתים כואב, כי גיד מיישר הבוהן הארוך משתפשף על הבליטות. דחיסה וסיבוב של המפרק (Grind test) מעוררים כאב או תחושת חיכוך. הטווח התקין של המפרק הוא כ-65–75 מעלות יישור וכ-35 מעלות כיפוף, ובהלוקס ריגידוס יש ירידה ברורה לעומת הרגל השנייה. בצילום רואים היצרות של מרווח המפרק, השטחה והרחבה של ראש המסרק, אוסטאופיטים והתעבות (סקלרוזיס) של העצם מתחת לסחוס.
שיטות הדירוג
דירוג Hattrup ו-Johnson (צילום בלבד)
השיטה הוותיקה מבוססת על הצילום בלבד [2]:
| דרגה | ממצאי הצילום |
|---|---|
| 1 | מרווח מפרקי שמור, אוסטאופיטים קטנים |
| 2 | היצרות מתונה של המרווח, אוסטאופיטים משמעותיים, שינויים בעצם שמתחת לסחוס |
| 3 | היצרות משמעותית עד היעלמות המרווח, אוסטאופיטים גדולים, לעיתים גופים חופשיים במפרק |
דירוג Coughlin ו-Shurnas (בדיקה וצילום)
זו השיטה הנפוצה ביותר כיום. היא משלבת את טווח התנועה, אופי הכאב וממצאי הצילום, ונבנתה מתוך מעקב ארוך טווח אחרי מטופלים שנותחו [3]:
| דרגה | טווח יישור | צילום | ממצא קליני |
|---|---|---|---|
| 0 | ירידה של 10–20% לעומת תקין | תקין | נוקשות בלבד, ללא כאב |
| 1 | ירידה של 20–50% | אוסטאופיט גבי, היצרות מינימלית | כאב קל ונוקשות בסוף הטווח |
| 2 | ירידה של 50–75% | אוסטאופיטים, היצרות של פחות מרבע מהמרווח | כאב ונוקשות קבועים יותר, בסוף הטווח |
| 3 | ירידה של יותר מ-75% | היצרות משמעותית, לעיתים ציסטות | כאב כמעט קבוע ונוקשות ניכרת בסופי הטווח, אך לא באמצע הטווח |
| 4 | כמו דרגה 3 | כמו דרגה 3 | כאב גם באמצע טווח התנועה |
ההבחנה החשובה ביותר בטבלה היא בין דרגה 3 ל-4: כאב באמצע טווח התנועה מעיד שהשחיקה פוגעת בכל המפרק ולא רק בחלק הגבי שלו, ולכן ניקוי של הבליטות בלבד לא צפוי לעזור.
מה הדירוג אומר ומה לא?
הדירוג עוזר בבחירת סוג הניתוח, אבל הוא אינו מנבא בדיוק את עוצמת הכאב. שינויים שחיקתיים בצילום שכיחים עם הגיל, ולא כל מפרק שנראה שחוק כואב. ההחלטה על טיפול נקבעת לפי הכאב והתפקוד, והדירוג מכוון את סוג הטיפול.
טיפול שמרני – מה המחקר מראה?
ברוב המקרים מציעים קודם טיפול שמרני, ורק אם הוא נכשל שוקלים ניתוח. בסדרה של 772 מטופלים עם הלוקס לימיטוס, רובם טופלו תחילה באופן שמרני, והטיפול השמרני הספיק לחלק ניכר מהם; חלק אחר הגיע בסופו של דבר לניתוח [4]. מטרת הטיפול היא להפחית את העומס והתנועה במפרק, וכך את הכאב. בהתקף חריף, נוגדי דלקת ושינוי זמני בפעילות (בעיקר הפחתת ירידה במדרגות וכריעה) עוזרים.
- מדרסים – בסדרת מקרים, מדרסים הפחיתו משמעותית כאב מכני במפרק הבוהן [5]. פרטים על תכנון המדרס (הרחבת מורטון או הרחבת מורטון הפוכה) נמצאים בדף מדרסים בהתאמה אישית ובדף הלוקס ריגידוס.
- נעליים – בית אצבעות רחב או גמיש שלא משפשף את הבליטות, ונעלי רוקר, שבניסוי מבוקר נמצאו יעילות במידה דומה למדרסים [6].
- פיזיותרפיה – טיפול ידני שכלל מוביליזציה של הססמואידים, חיזוק מכופף הבוהן ואימון הליכה שיפר כוח, טווח תנועה וכאב בניסוי קליני [7].
- זריקות – זריקה בודדת של חומצה היאלורונית הפחיתה כאב בניסוי קטן, אבל לא תמיד מנעה ניתוח [8]. זריקת סטרואידים הביאה להקלה משמעותית, שנמשכה בדרך כלל חודשים ספורים בלבד [9].
ניקוי המפרק (Cheilectomy)
בניתוח פותחים את המפרק ומסירים את האוסטאופיטים מגב המפרק, יחד עם כשליש מהחלק הגבי של ראש המסרק. הניתוח מתאים בעיקר לדרגות 1–2, ובחלק מהמטופלים בדרגה 3, כשהכאב נובע מהיתקלות הבליטות בגב המפרק והמרווח המפרקי עדיין שמור יחסית.
במעקב ארוך טווח של Coughlin ו-Shurnas על ניתוחים כאלה, רוב גדול של המטופלים דיווחו על שיפור משמעותי בכאב ובתפקוד, והתוצאות היו טובות בעיקר בדרגות הנמוכות [3]. במעקב ארוך טווח אחר נמצא שאצל חלק מהמנותחים האוסטאופיטים חזרו ואצל חלק הכאב החמיר במידה מסוימת, אבל רוב המטופלים היו מרוצים ולא נזקקו לניתוח נוסף [10]. גם אצל מטופלים מבוגרים התוצאות נמצאו טובות [11]. בדרגה 3 ומעלה התוצאות פחות צפויות, ואחוז ניכר מהמטופלים נזקקים לניתוח נוסף אחרי כמה שנים.
חשוב לתאם ציפיות: הניתוח מצליח בעיקר בהפחתת כאב, וטווח התנועה משתפר בדרך כלל רק במעט – בממוצע בסדר גודל של 10–20 מעלות. למרבה המזל, הטווח שנדרש להליכה רגילה קטן בהרבה מהטווח המלא של המפרק. בשנים האחרונות מבצעים את הניתוח גם בגישה זעיר-פולשנית; סקירה שיטתית מצאה תוצאות דומות לגישה הפתוחה, בלי עליונות ברורה [12].
אוסטאוטומיית מוברג (Moberg)
אוסטאוטומיה בבסיס עצם הבוהן לטיפול בהלוקס ריגידוס תוארה כבר באמצע המאה ה-20, והיא נקראת על שם מוברג, שפרסם את הגרסה המקובלת שלה. מסירים טריז קטן מהצד הגבי של בסיס עצם הבוהן הראשונה (הפלנגה המקורבת), וכך "מסובבים" את הבוהן כלפי מעלה: חלק מטווח הכיפוף, שהמטופל כמעט לא צריך, מומר לטווח יישור, שנחוץ בהליכה. מאחר שהשחיקה בדרגות הנמוכות מרוכזת בחלק הגבי של המפרק, ההזזה הזו מעבירה את העומס לאזור בריא יותר של הסחוס.

ברוב המקרים מבצעים את מוברג יחד עם ניקוי המפרק. בסדרה של Thomas ו-Smith, ששילבה את שני ההליכים בדרגות נמוכות של הלוקס ריגידוס, שיעור שביעות הרצון של המטופלים היה גבוה מאוד [13].
כריתת בסיס הבוהן (Keller resection arthroplasty)
בניתוח קלר מסירים את בסיס עצם הבוהן הראשונה. המפרק "משוחרר" ומרוויחים טווח יישור, אבל על חשבון היציבות: אצל חלק מהמנותחים קשה לדחוף מהבוהן בשלב הסופי של הדריכה, הבוהן מתקצרת, ויכולה להתפתח עליית בוהן (Cock-up deformity) או העברת עומס למסרקים הסמוכים. בשל כך הניתוח שמור כיום בעיקר למטופלים מבוגרים עם דרישות תפקודיות נמוכות. במעקב ארוך טווח, רוב המטופלים שנותחו בשיטה זו היו מרוצים, ושיעור הניתוחים החוזרים היה נמוך [14].
ניתוח עם ריפוד ביולוגי (Interpositional arthroplasty)
ניתוח דומה לקלר, אבל משאירים או מכניסים רקמה רכה בין משטחי המפרק, כ"מרווח ביולוגי" – למשל את הקופסית של המפרק או חלק מגיד שריר המכופף הקצר של הבוהן. המטרה היא לשמר תנועה ולהפחית כאב, בלי לקבע את המפרק. בסדרות מקרים נמצאו ירידה בכאב ושיפור בתפקוד, והסיבוך העיקרי שתואר הוא העברת עומס למסרקים הסמוכים (מטטרסלגיה).
שתלים והחלפת מפרק
בדומה להחלפת מפרק ברך, אפשר להחליף את משטחי המפרק בשתל מתכת או סיליקון. בדורות הקודמים של השתלים שביעות הרצון הייתה נמוכה יותר מאשר בניתוחים האחרים, והייתה נטייה להתרופפות השתל ולספיגת עצם סביבו. בשנים האחרונות פותחו דורות חדשים של שתלים ושתל של "סחוס סינתטי". בניסוי מבוקר, שתל כזה נתן תוצאות קרובות לאלה של קיבוע המפרק בשנתיים הראשונות [15], אבל מעקבים מאוחרים יותר ממרכזים אחרים מראים תוצאות מעורבות יותר ושיעור לא מבוטל של ניתוחים חוזרים. סקירה שיטתית שהשוותה בין קיבוע להחלפת מפרק בדרגות בינוניות וחמורות לא מצאה עליונות גורפת לאחת השיטות, והבחירה תלויה במטופל ובציפיותיו [16].
קיבוע המפרק (First MTP arthrodesis)
קיבוע המפרק הוא הטיפול העיקרי בהלוקס ריגידוס מתקדם, וגם במצבים שבהם יש בנוסף הלוקס ולגוס או הלוקס וארוס, דלקת מפרקים שגרונית או מחלה נוירו-שרירית. מקבעים את המפרק במנח שמאפשר הליכה נוחה – בדרך כלל עם הטיה קלה החוצה (כ-5–10 מעלות) ויישור קל כלפי מעלה (כ-10–15 מעלות ביחס לקרקע). יש שיטות רבות לביצוע הקיבוע (ברגים, פלטות), ובמחקרים הניתוח מראה שיעורי איחוי גבוהים ושביעות רצון טובה, עם הקלה משמעותית בכאב [3, 16]. החיסרון הוא אובדן קבוע של התנועה במפרק, שמשפיע על ריצה מהירה, על נעליים עם עקב ועל פעילויות כמו כריעה; רוב המטופלים מסתגלים היטב.
איך בוחרים? טבלת סיכום
| דרגה (Coughlin-Shurnas) | אפשרויות עיקריות |
|---|---|
| 0–1 | טיפול שמרני: נעליים, מדרס, פיזיותרפיה; ניקוי מפרק אם הכאב נמשך |
| 2 | טיפול שמרני; ניקוי מפרק, לעיתים עם אוסטאוטומיית מוברג |
| 3 | טיפול שמרני; ניקוי מפרק במקרים נבחרים, או קיבוע |
| 4 | טיפול שמרני להקלה; קיבוע מפרק, או שתל במקרים נבחרים |
הטבלה היא כיוון כללי. ההחלטה בפועל תלויה בגיל, ברמת הפעילות, במצב הסחוס, בציפיות המטופל ובשיקול הדעת של המנתח.
מהניסיון הקליני שלי
הפסקה הבאה מבוססת על ניסיוני הקליני ולא על מחקר מבוקר.
רוב המטופלים עם הלוקס ריגידוס שמגיעים אליי מגיעים כדי להימנע מניתוח, ובמקרים רבים זה אפשרי לאורך זמן. מניסיוני, יש מטופלים שעבורם משטח קשיח מתחת לבוהן (הרחבת מורטון) הוא הפתרון האפקטיבי, ויש לא מעטים שמרגישים טוב יותר דווקא עם חיתוך מתחת לראש המסרק (הרחבת מורטון הפוכה). בשני הפתרונות יש חשיבות גבוהה לתמיכה ולהגבהה נכונה של המסרק הראשון. אני גם רואה מטופלים שעברו ניקוי מפרק והכאב חזר אחרי כמה שנים – אצלם מדרס ונעל נכונה שוב הופכים לחלק מרכזי מהטיפול. ההחלטה על ניתוח שייכת למטופל ולמנתח, ואני רואה את תפקידי בלתת למטופל מספיק זמן עם טיפול שמרני טוב, כדי שאם יבחר בניתוח – זה יהיה מתוך ידיעה שמיצה את האפשרויות האחרות.
שאלות נפוצות
באיזו דרגה צריך ניתוח?
הדרגה לבדה אינה קובעת אם צריך ניתוח. ההחלטה נקבעת לפי הכאב והמגבלה בתפקוד אחרי טיפול שמרני מסודר, והדרגה עוזרת בעיקר לבחור את סוג הניתוח.
מה ההבדל בין ניקוי מפרק לקיבוע מפרק?
ניקוי המפרק מסיר את בליטות העצם ומשמר תנועה, ומתאים בעיקר לדרגות מוקדמות, כשהכאב מופיע בסוף טווח היישור. קיבוע מאחה את המפרק במנח קבוע ומתאים בעיקר לשחיקה מתקדמת עם כאב גם באמצע הטווח; הוא מקל היטב על הכאב, במחיר של אובדן התנועה במפרק [3, 16].
האם אפשר ללכת ולהתאמן אחרי קיבוע של מפרק הבוהן?
רוב המטופלים מסתגלים היטב לקיבוע. אובדן התנועה משפיע בעיקר על ריצה מהירה, על נעליים עם עקב ועל פעילויות כמו כריעה, ולכן כדאי לדבר עם המנתח על דרישות הפעילות האישיות לפני ההחלטה.
האם הכאב יכול לחזור אחרי ניקוי מפרק?
כן. במעקב ארוך טווח, אצל חלק מהמנותחים האוסטאופיטים חזרו או שהכאב החמיר במידה מסוימת, אם כי רוב המטופלים היו מרוצים ולא נזקקו לניתוח נוסף [10]. בדרגות מתקדמות הסיכוי לניתוח נוסף גבוה יותר.
יש טעם לנסות טיפול שמרני לפני ניתוח?
ברוב המקרים כן. נעל עם סוליה קשיחה או רוקר ומדרס מתאים מפחיתים כאב אצל רבים [6], וחלק ניכר מהמטופלים מסתדרים עם טיפול שמרני [4]. סיכום הניסויים שהשוו בין מדרסים לנעלי רוקר נמצא בדף מדרסים מול נעלי רוקר בהלוקס ריגידוס.
לסיכום
דירוג הלוקס ריגידוס – בעיקר לפי Coughlin ו-Shurnas – משלב את הבדיקה והצילום, ומכוון את הטיפול: בדרגות הנמוכות טיפול שמרני וניקוי מפרק (לעיתים עם מוברג), ובדרגות המתקדמות קיבוע המפרק, כשהשתלים הם אפשרות נבחרת עם תוצאות מעורבות. רוב המטופלים מתחילים בנעליים, מדרסים ופיזיותרפיה, ורבים מסתדרים איתם לאורך שנים. לכל הסיבות לכאב בבוהן ראו כאבים בבוהן הגדולה.
מקורות
- Coughlin MJ, Shurnas PS. Hallux rigidus: demographics, etiology, and radiographic assessment. Foot Ankle Int. 2003;24(10):731-43. PMID: 14587987
- Hattrup SJ, Johnson KA. Subjective results of hallux rigidus following treatment with cheilectomy. Clin Orthop Relat Res. 1988. PMID: 3335093
- Coughlin MJ, Shurnas PS. Hallux rigidus. Grading and long-term results of operative treatment. J Bone Joint Surg Am. 2003;85(11):2072-88. PMID: 14630834
- Grady JF, Axe TM, Zager EJ, Sheldon LA. A retrospective analysis of 772 patients with hallux limitus. J Am Podiatr Med Assoc. 2002;92(2):102-8. PMID: 11847262
- Welsh BJ, Redmond AC, Chockalingam N, Keenan AM. A case-series study to explore the efficacy of foot orthoses in treating first metatarsophalangeal joint pain. J Foot Ankle Res. 2010;3:17. PMID: 20799935
- Menz HB, Auhl M, Tan JM, Levinger P, Roddy E, Munteanu SE. Effectiveness of foot orthoses versus rocker-sole footwear for first metatarsophalangeal joint osteoarthritis: randomized trial. Arthritis Care Res (Hoboken). 2016;68(5):581-9. PMID: 26638878
- Shamus J, Shamus E, Gugel RN, Brucker BS, Skaruppa C. The effect of sesamoid mobilization, flexor hallucis strengthening, and gait training on reducing pain and restoring function in individuals with hallux limitus: a clinical trial. J Orthop Sports Phys Ther. 2004;34(7):368-76. PMID: 15296364
- Pons M, Alvarez F, Solana J, Viladot R, Varela L. Sodium hyaluronate in the treatment of hallux rigidus. A single-blind, randomized study. Foot Ankle Int. 2007. PMID: 17257536
- Grice J, Marsland D, Smith G, Calder J. Efficacy of foot and ankle corticosteroid injections. Foot Ankle Int. 2017. PMID: 27672014
- Easley ME, Davis WH, Anderson RB. Intermediate to long-term follow-up of medial-approach dorsal cheilectomy for hallux rigidus. Foot Ankle Int. 1999;20(3):147-52. PMID: 10195291
- Feltham GT, Hanks SE, Marcus RE. Age-based outcomes of cheilectomy for the treatment of hallux rigidus. Foot Ankle Int. 2001;22(3):192-7. PMID: 11310859
- Cristofaro C, et al. Outcomes following minimally invasive vs open cheilectomy for hallux rigidus: a systematic review. Foot Ankle Spec. 2025. PMID: 40600262
- Thomas PJ, Smith RW. Proximal phalanx osteotomy for the surgical treatment of hallux rigidus. Foot Ankle Int. 1999;20(1):3-12. PMID: 9921765
- Schneider W, Kadnar G, Kranzl A, Knahr K. Long-term results following Keller resection arthroplasty for hallux rigidus. Foot Ankle Int. 2011;32(10):933-9. PMID: 22224321
- Baumhauer JF, Singh D, Glazebrook M, et al. Prospective, randomized, multi-centered clinical trial assessing safety and efficacy of a synthetic cartilage implant versus first metatarsophalangeal arthrodesis in advanced hallux rigidus. Foot Ankle Int. 2016. PMID: 26922669
- Sánchez Guzmán J, et al. Arthrodesis vs arthroplasty for moderate and severe hallux rigidus: systematic review. Foot Ankle Surg. 2024;30:174-180. PMID: 38262785