כף הרגל מונעת על ידי שני סוגי שרירים שונים לגמרי במיקום שלהם, אבל תלויים זה בזה בתפקוד: שרירים חיצוניים (extrinsic) שמקורם בשוק ומגיעים לכף הרגל דרך גידים ארוכים, ושרירים פנימיים (intrinsic) שכולם ממוקמים בתוך כף הרגל עצמה. השרירים החיצוניים בדרך כלל מניעים בכוח רב על פני טווח גדול, בעוד שהשרירים הפנימיים מייצבים, מעדנים ושולטים בתנועות עדינות יותר של האצבעות והקשת.
עמוד זה עובר על כל קבוצות השרירים העיקריות, ומתקן טעות נפוצה בהבנת השכבות הפנימיות של כף הרגל.
בקצרה
- שרירים חיצוניים מקורם בשוק ומניעים את כף הרגל דרך גידים ארוכים; שרירים פנימיים ממוקמים בתוך כף הרגל ומייצבים אותה.
- השרירים הפנימיים בכף כף הרגל מסודרים בארבע שכבות – לא חמש כפי שנכתב לעיתים בעבר.
- הפסיה הפלנטרית אינה שכבת שריר – היא רקמת חיבור הממוקמת מעל השכבה השרירית הראשונה.
- חולשת שרירים פנימיים אינה גורמת "אוטומטית" לפלטפוס, וחיזוקם אינו "בונה מחדש" את הקשת – התמונה מורכבת יותר.
שני סוגי שרירים – חיצוניים ופנימיים
ההבחנה הבסיסית ביותר בין שרירי כף הרגל היא מיקום גוף השריר. השרירים החיצוניים (extrinsic) נמצאים בשוק, ומגיעים לכף הרגל אך ורק דרך גידים ארוכים שעוברים מאחורי הקרסול, לפניו או לצדדיו. הם אלה שמאפשרים תנועה בעלת כוח וטווח גדולים – כיפוף, ישור, היפוך, היפוך-נגדי. השרירים הפנימיים (intrinsic), לעומת זאת, ממוקמים כולם בתוך כף הרגל עצמה, מהעקב ועד האצבעות, ותפקידם העיקרי הוא לייצב, לעדן ולשלוט בתנועות עדינות, במיוחד של האצבעות ושל הקשת.
שני סוגי השרירים לא פועלים בנפרד: כשגיד חיצוני ארוך מפעיל כוח גדול על כף הרגל, השרירים הפנימיים הם אלה שמייצבים את המבנה כדי שהכוח הזה יתורגם לתנועה יעילה ולא לקריסה מקומית. איזון טוב בין שני הסוגים, ולא רק כוח מקסימלי של אחד מהם, הוא מה שמאפיין כף רגל שמתפקדת היטב תחת עומס.
הבדל נוסף בין שני סוגי השרירים הוא באורך זרוע המנוף שלהם. שריר חיצוני כמו גסטרוקנמיוס-סולאוס פועל על מרחק גדול מהמפרק שהוא מניע, ולכן יכול לייצר כוח גדול יחסית גם עם התכווצות מתונה. שריר פנימי, לעומת זאת, פועל על מרחק קצר מאוד ממפרק קטן, ולכן תפקידו טבעי יותר לדיוק ולבקרה עדינה מאשר לייצור כוח גולמי. ההבדל הזה בגיאומטריה, ולא רק בגודל השריר, הוא שקובע את החלוקה הטבעית של התפקידים בין שתי המערכות.
שרירי השוקה – קדמית ואחורית
השוקה הקדמית (tibialis anterior) עוברת בחלק הקדמי של השוק ומתחברת לצד הפנימי של כף הרגל, ותפקידה העיקרי הוא להרים את כף הרגל כלפי מעלה (dorsiflexion) – במיוחד בשלב שבו האצבעות צריכות להתרומם מהקרקע בזמן ההליכה קדימה, כדי שהן לא ייתקלו במשטח. שריר זה גם פעיל, בעוצמה נמוכה יותר, מיד לאחר נחיתת העקב, כשהוא בולם בעדינות את ירידת כף הרגל כלפי הקרקע.

השוקה האחורית (tibialis posterior) עוברת מאחורי הקרסול בצד הפנימי, ומתחברת בעיקר לנביקולרית ולעצמות אמצע כף הרגל. זהו אחד השרירים החשובים ביותר לתמיכה בקשת האורכית המדיאלית: הוא שולט על מהירות ומידת התנועה בין מצב גמיש למצב יציב באזור האמצע, ותפקוד לקוי שלו הוא אחת הסיבות השכיחות ביותר לירידה הדרגתית בגובה הקשת אצל מבוגרים.
מעניין להבחין בתפקוד המנוגד-לכאורה של שני השרירים הללו: השוקה הקדמית פעילה בעיקר בשלב שבו כף הרגל צריכה להישאר מורמת ורחוקה מהקרקע, בעוד שהשוקה האחורית פעילה בעיקר בשלב שבו כף הרגל כבר על הקרקע וזקוקה ליציבות. שני השרירים כמעט ואינם פעילים בו-זמנית בעוצמה גבוהה – כל אחד "משתלט" בשלב שבו הוא הכי נחוץ, בתזמון עדין שמתואם עם שאר שרירי הרגל.
קשור ישירות: תפקוד לקוי של גיד השוקה האחורי →
הפרונאלים – פרונאוס לונגוס וברוויס
שני שרירי הפרונאוס (fibularis) עוברים בצד החיצוני של השוק. פרונאוס ברוויס מתחבר לבסיס המסרק החמישי ומסייע בעיקר בתנועת היפוך-נגדי של כף הרגל. פרונאוס לונגוס, המעניין יותר מבחינה מכנית, עובר מסביב לקובואיד ומתחבר בתוך כף הרגל לקונאיפורם המדיאלי ולבסיס המסרק הראשון – כלומר הוא "חוצה" את כף הרגל מהצד החיצוני לצד הפנימי. תנועה זו הופכת אותו לאחד השרירים המרכזיים ביציבות הקרן הראשונה ובתמיכה בקשת הרוחבית בזמן דחיפה.

יחד, פרונאוס לונגוס והשוקה הקדמית יוצרים מעין "תלייה" (sling) סביב כף הרגל שמייצבת את הקרן הראשונה משני הצדדים – אחד מושך כלפי מעלה ופנימה, והשני כלפי מטה וחוצה.
מבחינה קלינית, השרירים הפרונאליים חשובים גם כמערכת ההגנה הראשונה מפני נקע קרסול: הם אלה שמנסים לבלום במהירות תנועת היפוך פתאומית של כף הרגל, ולכן חולשה או תזמון פעילות לקוי שלהם – ולא רק חולשת הרצועות עצמן – נחשבים כיום גורם חשוב בהישנות נקעי קרסול.
השרירים הכופפים הארוכים – FDL ו-FHL
הכופף הארוך של האצבעות (flexor digitorum longus, FDL) והכופף הארוך של הבוהן הגדולה (flexor hallucis longus, FHL) עוברים שניהם מאחורי הקרסול בצד הפנימי ומתחברים לפלנגות הרחוקות של האצבעות. תפקידם העיקרי הוא לכופף את האצבעות כלפי מטה, תנועה שחשובה במיוחד לשלב האחזקה על הקרקע בסוף שלב הדחיפה, כשכף הרגל צריכה "לתפוס" את המשטח לפני שהיא עוזבת אותו לגמרי.
ה-FHL, בפרט, עובר קרוב מאוד למבנים חשובים באזור הקרסול האחורי ותורם גם ליציבות דינמית של האזור, מעבר לתפקידו הישיר בכיפוף הבוהן הגדולה. אצל רצי מרחקים וספורטאי בלט, לדוגמה, גיד ה-FHL עובד תחת עומס גבוה וחוזר במיוחד, וגירויים חוזרים בנקודת המעבר שלו מאחורי הקרסול הם ממצא מוכר בקרב אוכלוסיות אלה.
השרירים הפושטים – EDL ו-EHL
הפושט הארוך של האצבעות (extensor digitorum longus, EDL) והפושט הארוך של הבוהן הגדולה (extensor hallucis longus, EHL) עוברים בחלק הקדמי של השוק ומתחברים לחלק העליון של האצבעות. תפקידם להרים את האצבעות כלפי מעלה, בעיקר בשלב שבו כף הרגל צריכה לעבור מעל הקרקע בלי להיתקל בה במהלך שלב ההנפה בהליכה. יחד עם השוקה הקדמית, הם חלק ממערך השרירים שפעילים בעיקר בשלב הנחיתה ובתחילת שלב ההנפה, ופחות בשלב הדחיפה עצמו.

גסטרוקנמיוס, סולאוס וגיד אכילס
גסטרוקנמיוס וסולאוס הם שני השרירים הגדולים ביותר בשוק, ומתאחדים לגיד אכילס – הגיד החזק ביותר בגוף האדם – שמתחבר לקלקנוס. גסטרוקנמיוס עובר גם מעל מפרק הברך, ולכן פעילותו תלויה גם בזווית הברך, בעוד שסולאוס פועל רק על הקרסול. שני השרירים יחד אחראים לחלק הארי מהכוח שדוחף את הגוף קדימה בסוף שלב התמיכה, ופעילים במיוחד ברגע שהעקב מתחיל להתרומם מהקרקע.

גיד אכילס אינו רק כבל מכני פסיבי: הוא מתפקד כמעין קפיץ, שאוגר אנרגיה אלסטית כשהוא נמתח בשלב התמיכה האמצעי ומשחרר אותה בחזרה בשלב הדחיפה, וכך מפחית משמעותית את כמות האנרגיה הפעילה שהשרירים עצמם צריכים לייצר בכל צעד. תפקיד דומה, בקנה מידה קטן יותר, ממלאת גם הפסיה הפלנטרית – נושא שמורחב בעמוד הקשתות.
חשוב לזכור שגיד אכילס אינו שריר בפני עצמו, אלא המשך רקמתי של גסטרוקנמיוס וסולאוס – שני שרירים עם מבנה סיבים שונה מעט זה מזה, שמתאחדים בהדרגה לגיד אחד. בשל כך, בעיות בגיד אכילס (כמו דלקת גידים כרונית) יכולות לנבוע גם מבעיית עומס בשריר עצמו, לא רק מבעיה מקומית בגיד, ולכן טיפול יעיל מתייחס כמעט תמיד לשניהם יחד.
השרירים הפנימיים – ארבע שכבות, לא חמש
עשרה שרירים פנימיים ממוקמים בכף הרגל עצמה, בצד הכפי (הפלנטרי), מסודרים בארבע שכבות לפי עומק. השכבה הראשונה, השטחית ביותר, כוללת את אבדוקטור הלוקיס, הכופף הקצר של האצבעות (flexor digitorum brevis) ואבדוקטור דיגיטי מינימי. השכבה השנייה כוללת את הקוודרטוס פלנטה והלומבריקלים. השכבה השלישית כוללת את אדוקטור הלוקיס, הכופף הקצר של הבוהן הגדולה (flexor hallucis brevis) והכופף הקצר של הזרת. השכבה הרביעית והעמוקה ביותר כוללת את האינטרוסאוס הגביים והכפיים, שמייצבים ומזיזים את האצבעות זו ביחס לזו.




נקודה חשובה לתיקון: בעבר נכתב לעיתים שיש "חמש שכבות" של שרירים פנימיים, כאשר הפסיה הפלנטרית נספרה בטעות כ"שכבה הראשונה". זהו אי-דיוק: הפסיה הפלנטרית (הידועה גם כאפונורוזיס הפלנטרי) היא רקמת חיבור, לא רקמת שריר, והיא ממוקמת מעל השכבה השרירית הראשונה – כלומר קרובה יותר לעור, ולא בתוך המערך השרירי עצמו. המספר הנכון והמקובל כיום הוא ארבע שכבות שריריות, עם הפסיה כרקמה נפרדת לגמרי מעליהן.
מבחינה תפקודית, אפשר לחשוב על ארבע השכבות כמעבר הדרגתי מתנועה כללית לבקרה עדינה. השכבה הראשונה, הקרובה ביותר לפסיה, כוללת שרירים ארוכים יחסית שתורמים תנועה כללית של האצבעות והעקב. השכבה השנייה, עם הלומבריקלים הדקים, מתחילה לתאם בין תנועת האצבעות לתנועת כפות הרגליים הארוכות שעוברות דרכן. השכבה השלישית, הקרובה לעצמות המסרק, מתמקדת בעיקר בבוהן הגדולה ובזרת. והשכבה הרביעית, העמוקה ביותר וקרובה ביותר לעצמות עצמן, מבצעת את התיאום העדין ביותר – הפרשה וקירוב קטנים של האצבעות זו מזו, ויציבות ישירה של עצמות המסרק במהלך עומס.
השרירים הפנימיים הגביים
בצד העליון (הגבי) של כף הרגל נמצאים שני שרירים פנימיים נוספים בלבד: הפושט הקצר של האצבעות (extensor digitorum brevis) והפושט הקצר של הבוהן הגדולה (extensor hallucis brevis), שמסייעים לשרירים הפושטים הארוכים בהרמת האצבעות, בעיקר כשצריך תנועה מדויקת יותר של אצבע בודדת ולא של כל האצבעות יחד. הם קטנים משמעותית מהמערך הכפי, ותפקידם משני יחסית לשאר השרירים הפנימיים.

אצל חלק מהאנשים, שריר נוסף – extensor digitorum brevis manus, או גרסה אנטומית מקומית שלו – יכול להופיע כגוש רך וקטן בגב כף הרגל, לרוב באזור הצד החיצוני-קדמי. מדובר בשונות אנטומית תקינה, שלעיתים מתפרשת בטעות כגידול או כנפיחות חריגה, בעוד שבפועל היא ממצא שפיר ושכיח יחסית שאינו דורש טיפול.
שליטה באצבעות, קשיחות הקשת ואיזון
מעבר לתנועת האצבעות עצמן, לשרירים הפנימיים תפקיד חשוב בייצוב הקשת בזמן עומס ובשמירה על שיווי משקל. מחקרים ביומכניים מראים שהם תורמים לקשיחות הכוללת של כף הרגל בזמן עמידה על רגל אחת ובזמן דחיפה, לצד הפסיה הפלנטרית והרצועות – לא כמחליפים אותן, אלא כשכבת בקרה דינמית נוספת שמגיבה לשינויים בעומס בזמן אמת, מה שרקמת חיבור פסיבית אינה יכולה לעשות.
מחקרי EMG (בדיקת פעילות חשמלית של שרירים) מראים ששרירים פנימיים רבים פעילים יותר דווקא בשלב שבו הגוף עובר מעל כף הרגל היציבה, ולא בשלב הדחיפה המהירה – ממצא שתומך ברעיון שהם משמשים בעיקר ליציבות מתמשכת ופחות להנעה אקטיבית מהירה. זה עקבי גם עם תפקידם בעמידה על רגל אחת, שם הם פעילים כדי לשמור על שיווי משקל גם ללא כל תנועה גלויה בכף הרגל.
עם זאת, חשוב להיזהר מהכללות. אין ממצא מדעי שתומך בטענה שחולשה של השרירים הפנימיים "גורמת" באופן אוטומטי לפלטפוס – קשת כף הרגל מושפעת ממכלול גורמים, כולל צורת העצמות, אורך ואיכות הרצועות, ומשקל הגוף, ולא רק מכוח השרירים. באותה מידה, אין הוכחה לכך שתרגילי חיזוק "בונים מחדש" את הקשת או משנים את גובהה באופן קבוע. מה שתרגול שרירים פנימיים כן יכול לתרום, לפי הספרות הקיימת, הוא שיפור בשליטה ובתפקוד דינמי תחת עומס – וזה יעד שונה, וצנוע יותר, מ"תיקון" מבני.
הדרך הנכונה לחשוב על זה קלינית: שריר פנימי חלש או עייף עלול להשפיע על היכולת של כף הרגל להגיב מהר לשינוי עומס פתאומי – למשל לפצות במהירות על אי-יציבות של הקרקע, או לשמור על שליטה טובה בסוף ריצה ארוכה כשהעייפות מתחילה להשפיע. זה שונה מאוד מהטענה שהשרירים הפנימיים הם "הגורם" למבנה הקשת – הם משתתפים בתפקוד היום-יומי של הקשת, אך אינם קובעים את הצורה הבסיסית שלה.
לסיכום
שרירי כף הרגל מחולקים לשני מערכים משלימים: שרירים חיצוניים גדולים וחזקים שמניעים, ושרירים פנימיים קטנים וממוקדים שמייצבים ומעדנים. הבנה מדויקת של ארבע השכבות הפנימיות – לא חמש, ובלי לכלול את הפסיה הפלנטרית בתוכן – חשובה גם לקריאה נכונה של ספרות מקצועית וגם להימנעות מהבטחות טיפוליות שאינן מבוססות. מבט על האופן שבו כל זה מתחבר לקשת ולקשיחות כף הרגל נמצא בעמוד קשת כף הרגל, ורקע ביומכני נוסף על מנופים וקשיחות נמצא בעמוד ביומכניקה של כף הרגל. מבט כולל על כל כף הרגל נמצא בעמוד מבנה כף הרגל.
מקורות
- Card RK, Bordoni B. Anatomy, Bony Pelvis and Lower Limb, Foot Muscles. In: StatPearls [Internet]. Treasure Island (FL): StatPearls Publishing; 2025 Jan-. NCBI Bookshelf NBK539705. PMID: 30969527.
- Kusagawa Y, Kurihara T, Maeo S, Sugiyama T, Kanehisa H, Isaka T. A classification of the plantar intrinsic foot muscles based on the physiological cross-sectional area and muscle fiber length in healthy young adult males. J Foot Ankle Res. 2023;16(1):75. doi:10.1186/s13047-023-00676-2. PMID: 37950300; PMCID: PMC10638735.
- Shinohara H, Umezaki Y, Ikeda A, Ikeda T, Tateyama N. Reconsideration of the load-bearing functions of the plantar fascia and intrinsic foot muscles in the windlass mechanism. Sci Rep. 2025;15(1):12923. doi:10.1038/s41598-025-97477-3. PMID: 40234710; PMCID: PMC12000309.
- Welte L, Kelly LA, Lichtwark GA, Rainbow MJ. Influence of the windlass mechanism on arch-spring mechanics during dynamic foot arch deformation. J R Soc Interface. 2018;15(145):20180270. doi:10.1098/rsif.2018.0270. PMID: 30111662; PMCID: PMC6127178.
- Takahashi KZ, Gross MT, van Werkhoven H, Piazza SJ, Sawicki GS. Adding Stiffness to the Foot Modulates Soleus Force-Velocity Behaviour during Human Walking. Sci Rep. 2016;6:29870. doi:10.1038/srep29870. PMID: 27417976; PMCID: PMC4945910.