פלנטר פסיאיטיס או פלנטר פסיופתיה? מה קורה ברקמה, ומה המחקר מצא

השם הרפואי הוותיק לכאב פלנטרי בעקב הוא "פלנטר פסיאיטיס", והסיומת שלו – דלקת – עיצבה במשך עשורים את הטיפול: מנוחה, קרח, נוגדי דלקת, קורטיזון. מאז ראשית שנות ה-2000 הצטברו ראיות שהתהליך המרכזי אינו דלקת אלא ניוון מעומס, ובספרות המקצועית עבר המונח ל"פלנטר פסיופתיה" או, רחב יותר, "כאב פלנטרי בעקב" – מונח-מטרייה שמכיר בכך שלא רק הפסיה מעורבת [1,4,9].

הדף הזה עושה שני דברים. בחלקו הראשון הוא מסביר מה השתנה בהבנה, מה נמצא ברקמה, ולמה גם השאלה "איזה עומס" – מתיחה או דחיסה – פתוחה. בחלקו השני הוא מסדר את הראיות לכל אמצעי טיפול – מה נבדק, מול מה, מה נמצא ומה דרגת הוודאות. הוא אינו ממליץ מה לעשות: המדריך הקליני נמצא ב-dorban.co.il.

נתי שטיין

פיזיותרפיסט העוסק באורתופדיה של כף הרגל ובהתאמת מדרסים.

  • B.P.T. — אוניברסיטת תל אביב, 1996
  • M.Sc. בפיזיותרפיה אורתופדית — אוניברסיטת בן-גוריון
  • לימודי אוסטאופתיה — Madrid School of Osteopathy
  • הכשרה בתחום הנעלה רפואית
  • מאמן כושר מוסמך — וינגייט

יצירת קשר

WhatsApp
052-8306095
nati.shtain@gmail.com

בקצרה

  • הבעיה היא כשל של הרקמה לעמוד בעומס מצטבר, לא זיהום או דלקת אוטואימונית.
  • בדגימות רקמה ממנותחים: ניוון קולגן, כלי דם ועצבים חדשים, וכמעט ללא תאי דלקת [2].
  • המודל הוותיק מדבר על מתיחה; סקירה ביומכנית מקיפה מצאה שהראיות למתיחה כמנגנון דומיננטי אינן חד-משמעיות, וכמה ממצאים מצביעים על דחיסה [10,11].
  • הראיות החזקות ביותר: הקלה קצרת-טווח ממתיחות, טייפינג, מדרסים וגלי הלם; שיפור ארוך יותר מהעמסה הדרגתית [1,4,7].
  • מתיחת הפסיה עדיפה על מתיחת סובך, אך ההשפעה בינונית וקצרת-טווח [6,12].
  • מדרס מותאם אישית לא נמצא עדיף על מוכן [1,8]. קורטיזון מקל ל-4–12 שבועות ואינו משנה מהלך [1,5].
  • לטיפול בפועל – dorban.co.il.

מודל העומס: למה רקמה נפגעת

רקמת חיבור חיה מתאימה את עצמה לעומס שמופעל עליה: עומס מתון וחוזר מגרה את הפיברובלסטים לייצר קולגן ולחזק את הרקמה; עומס שעולה על קצב התיקון גורם לנזק מצטבר. הפסיה הפלנטרית, עם אספקת דם דלה וקצב תיקון איטי, רגישה במיוחד לשינוי מהיר: עלייה בנפח הליכה או ריצה, עלייה במשקל, מעבר לעבודה בעמידה, או שינוי בהנעלה. גורמי הסיכון שזוהו במחקר – מגבלה ביישור הקרסול, השמנה, עמידה ממושכת – כולם מגדילים את העומס או את מספר החזרות [3,11]. הפגיעה מתרכזת בנקודת החיבור לעצם העקב.

איזה עומס? מתיחה, דחיסה, או שניהם

המודל הוותיק אומר: הפסיה נמתחת יותר מדי (קשת שקורסת, קרסול קשיח, מנגנון כננת שעובד יתר על המידה), נקודת החיבור נקרעת מיקרוסקופית ונפגעת. סקירה ביומכנית מקיפה מ-2006 בדקה את התחזיות של המודל ומצאה שהתמיכה בהן "שקולה" במקרה הטוב: הקשר בין מבנה הקשת לדורבן אינו עקבי, ההיסטולוגיה אינה מראה דלקת, והמחברים הסיקו שכשל במתיחה אינו בהכרח המנגנון הדומיננטי; הם הציעו חלופות – הגנה-מעומס של הרקמה, הפרעות בכלי הדם ובחילוף החומרים [10].

לצד זה מצטברים ממצאים שמתיישבים עם דחיסה – העומס האנכי שהעקב סופג בנחיתה: הזיז הגרמי נוצר כנראה מדחיסה ולא ממשיכה [13]; משקל הגוף הוא גורם הסיכון החזק ביותר במטה-אנליזה [11]; כרית השומן, המבנה שנדחס בנחיתה, מראה שינויים במבנה ובדחיסות אצל אנשים עם כאב עקב [14]; וסקירה מ-2022 מצאה שסינדרום כרית השומן עשוי להיות הגורם השני בשכיחותו לכאב פלנטרי בעקב, ושמרבית המחקרים לא הפרידו בינו לבין הפסיה [9]. ההנחיות הקליניות אינן מכריעות: הן מגדירות את המצב לפי התמונה הקלינית ומטפלות בו כפגיעת עומס-יתר [1]. ההשלכה של הוויכוח על הטיפול: אמצעים שנגזרים ממודל המתיחה בלבד – מתיחות, סד לילה – צריכים להישפט לפי הראיות ולא לפי ההיגיון של המודל.

מה נמצא בדגימות הרקמה

המחקר המכריע פורסם ב-2003: למונט ועמיתיו בדקו רקמה מ-50 מטופלים עם כאב עקב כרוני שעברו ניתוח שחרור הפסיה [2]. הממצאים: ניוון של סיבי הקולגן והתפצלותם, אזורים של נמק, ריבוי של חומר בין-תאי, וצמיחה של כלי דם קטנים ועצבים לתוך הרקמה. תאי דלקת – נויטרופילים, לימפוציטים, מקרופאגים – כמעט לא נמצאו. התמונה זהה למה שנמצא בגידים שנפגעו מעומס-יתר (טנדינופתיה), ולכן הוצע המונח המקביל: פסיוזיס, ניוון של הפסיה [2].

האם יש בכלל דלקת?

כנראה כן, אבל לא במצב הכרוני שמגיע לניתוח. ההשערה המקובלת היא שבשלב הראשון של פגיעה מעומס יש תגובה דלקתית קצרה, שבה מתווכים דלקתיים מעוררים כאב – וזה עשוי להסביר למה נוגדי דלקת מקלים בשבועות הראשונים. אבל בכאב שנמשך חודשים, התהליך הדומיננטי הוא ניווני, וכאן נוגדי דלקת מדכאים כאב בלי לשנות את הרקמה. ההנחיות הקליניות משקפות זאת: הן מעמידות במרכז הטיפול ניהול עומס והעמסה – לא דיכוי דלקת [1,4].

כלי דם ועצבים חדשים – מקור הכאב?

בטנדינופתיה ובפסיופתיה נמצאה צמיחה של כלי דם קטנים (ניאו-וסקולריזציה) לתוך הרקמה הפגועה, ולצידם סיבי עצב חדשים. ההשערה היא שהעצבים החדשים, החשופים למתווכי כאב ולמתח מכני, הם חלק ממקור הכאב הכרוני. זהו אחד ההסברים המוצעים לאופן שבו גלי הלם פועלים, אף שהמנגנון המדויק שלהם עדיין נחקר [5].

איך רקמה ניוונית נבנית מחדש

רקמת חיבור נבנית מחדש בתגובה לעומס מכני שהתאים חשים בו; בלי עומס, הקולגן שנוצר מסודר באופן אקראי וחלש. עומס מבוקר – מספיק כדי לגרות, לא מספיק כדי לפגוע – מכוון את הסיבים החדשים לאורך קו המתח ומחזק את הרקמה. במחקר אקראי בדנמרק, תוכנית העמסה הדרגתית של הפסיה (הרמת עקב איטית עם מגבת מתחת לאצבעות) נתנה תוצאות טובות יותר ממתיחות בלבד אחרי שלושה חודשים [7]. זו הראיה הישירה ביותר לכך שהפסיה מגיבה להעמסה כמו גיד – ושימו לב: בהעמסה הזו הפסיה גם נמתחת וגם נושאת משקל; היא לא מכריעה בוויכוח, אבל היא עובדת.

מה זה אומר על סוגי הטיפול

מהפתופיזיולוגיה נגזרת חלוקה פשוטה. אמצעים שמפחיתים עומס על הרקמה – הנעלה, מדרסים, טייפינג, ריפוד העקב, הפחתת פעילות זמנית – עוזרים לרקמה להתאושש אך אינם בונים אותה. אמצעים שמעמיסים בהדרגה – תרגול, העמסה – בונים אותה. אמצעים שמדכאים כאב – נוגדי דלקת, קורטיזון – מקלים אך אינם משנים את המהלך, וקורטיזון בהזרקות חוזרות עלול להחליש את הרקמה ולפגוע בכרית השומן [1]. האם המחקרים מאשרים את החלוקה הזו? זה מה שבודק החלק הבא.

מה המחקר מצא – לפי אמצעי

הבסיס לסקירה: ההנחיות הקליניות של איגוד הפיזיותרפיה האמריקאי מ-2023 [1], מדריך ה-Best Practice של ה-British Journal of Sports Medicine מ-2021 [4], ומטה-אנליזת רשת שהשוותה ישירות בין ההתערבויות [5]. שלושה דברים חשובים בכל שורה: מול מה הושוותה ההתערבות, באיזה טווח זמן, ומה דרגת הוודאות. וכיוון שרוב המטופלים משתפרים ממילא תוך חודשים [1], טיפול שנראה "עובד" בלי קבוצת ביקורת עשוי פשוט לרכב על המהלך הטבעי.

מתיחות. ההתערבות הנחקרת ביותר, והנגזרת הישירה של מודל המתיחה. ההנחיות מדרגות מתיחת הפסיה ומתיחת שרירי הסובך כ"מומלצות" להקלת כאב לטווח קצר [1]. מטה-אנליזה של שמונה מחקרים אקראיים (2020) מצאה שמתיחה ספציפית של הפסיה עדיפה על מתיחת הסובך בהפחתת כאב, ברמת ראיות בינונית – אך גודל ההשפעה מתון, וההשפעה על תוצאות ארוכות-טווח קטנה [12]. המחקר המקורי שהשווה בין שתי המתיחות מצא הבדל בשמונה שבועות [6]. כלומר: מתיחות עוזרות במידה, ולא בהכרח מהסיבה שהמודל מנבא.

העמסה הדרגתית. מחקר אקראי אחד, בינוני בגודלו: יתרון מובהק להעמסה על מתיחות בשלושה חודשים, ללא הבדל מובהק ב-6 ו-12 חודשים [7]. ההנחיות מסווגות זאת כ"עשוי להיות מומלץ" [1].

טייפינג וסד לילה. טייפינג של הקשת מפחית כאב לימים, ומדורג כ"מומלץ" לשימוש קצר [1]. סד לילה נתמך בעיקר במקרים מעל 6 חודשים; ההיענות נמוכה [1,4].

שני הניסויים הוותיקים על סד לילה ממחישים למה הדירוג זהיר. בניסוי אקראי ב-116 מטופלים, הוספת סד לילה לשלושה חודשים לטיפול שכלל נוגדי דלקת, מתיחות לגיד אכילס והמלצות הנעלה לא שיפרה את התוצאה: 68% השתפרו תוך 12 שבועות, ללא הבדל בין הקבוצות. הגורם היחיד שניבא החלמה איטית יותר היה גיל מעל 45 – לא משך הכאב, לא כאב באחת הרגליים או בשתיהן ולא נוכחות זיז בצילום [15]. בניסוי קטן יותר (33 כפות רגליים), לעומת זאת, כל המטופלים בקבוצת הסד החלימו, בממוצע תוך 12.5 שבועות, לעומת 6 מתוך 17 בקבוצת הביקורת [16]. מחקרים קטנים, טיפולים נלווים שונים ותוצאות סותרות – ומכאן שהסד נשאר אמצעי משלים למי שכאב הבוקר שלו עיקש, ולא טיפול ראשון לכולם.

מדרסים וריפוד. סקירה שיטתית: הפחתת כאב בינונית בטווח 7–12 שבועות לעומת ביקורת, ללא הבדל מובהק בטווחים אחרים, וללא הבדל בין מותאם אישית למוכן; הסקירה מציינת שונות גדולה בין סוגי המדרסים שנבדקו [8]. ההנחיות: "may use" לטווח קצר-בינוני [1]. מנגנון משוער – הפחתת מתח בפסיה ופיזור לחץ מהעקב; מדרס עם ריפוד עקב פועל על הדחיסה, לא רק על המתיחה. מה שהמחקרים לא בדקו – מיטוב לאורך זמן, חומר, ועמידות החומר – נדון בעמוד המדרסים לדורבן ובסעיף הניסיון הקליני למטה.

גלי הלם. עשרות מחקרים מול פלצבו; במטה-אנליזת הרשת בין ההתערבויות עם ההשפעה הגדולה ביותר בטווח בינוני [5]; ההנחיות ממליצות ("should use") במקרים כרוניים אחרי כישלון טיפול ראשוני [1]. אין הסכמה על פרוטוקול.

קורטיזון. הקלה מובהקת ל-4–12 שבועות; מעבר לכך היתרון נעלם, ובהשוואות ישירות נחות מגלי הלם ומהעמסה בטווח ארוך [5]. סיכונים מתועדים: קרע של הפסיה, ניוון כרית השומן [1] – האחרון רלוונטי במיוחד אם כרית השומן היא חלק מהבעיה.

PRP. במחקרים קטנים תוצאות דומות או טובות מקורטיזון בטווח ארוך יותר; הטרוגניות גדולה, ודאות נמוכה [5]. בוטולינום וקריותרפיה – מחקרים בודדים, לא בהנחיות.

אמצעים נוספים. טיפול ידני – "מומלץ" בשילוב תרגול [1]; דיקור יבש – מחקרים קטנים; אולטרסאונד ואלקטרותרפיה – ראיות חלשות [1]; לייזר בעוצמה נמוכה – "מומלץ" לטווח קצר על מחקרים מעטים [1]; הפחתת משקל – רציונלית לפי גורמי הסיכון ומודל הדחיסה, לא נבדקה בנפרד.

הסיכום: הממצאים תואמים את החלוקה הפתופיזיולוגית ואינם מכריעים בוויכוח על המנגנון. האמצעים שמפחיתים עומס נותנים הקלה קצרת-טווח; האמצעי היחיד עם ראיה לשיפור שנמשך הוא ההעמסה; ואמצעי דיכוי הכאב עוזרים לשבועות. הסדר שבו כדאי לנסות – ב-dorban.co.il.

מדרסים לדורבן

טיפול בדורבן – dorban.co.il

מה עדיין לא ידוע

אין הסכמה על המנגנון (מתיחה, דחיסה או שניהם); על משך ההעמסה הנדרש; על פרוטוקול גלי ההלם האופטימלי; על מי ירוויח ממדרסים ומי לא; ועל האופן שבו כדאי לשלב אמצעים. רוב המחקרים קצרים ובינוניים בגודלם, ורובם לא הפרידו בין פגיעה בפסיה לפגיעה בכרית השומן [9] – מה שאולי מסביר חלק מהתוצאות הסותרות. מדריך ה-BJSM נותן פתרון פרגמטי: מדרג שמתחיל בזול ובבטוח ומתקדם לפי תגובה [4].

הפסיה הפלנטרית ודורבן – עמוד-האב

מהניסיון הקליני שלי – נתי שטיין

הפסקה הבאה מבוססת על ניסיוני הקליני ולא על מחקר מבוקר.

הוויכוח על המנגנון אינו אקדמי בשבילי. במרפאה, רוב מי שמגיע עם "דורבן" מתאר כאב בנחיתה על העקב, ולא בדחיפה; ומתיחה פסיבית של הפסיה בבדיקה ממעטת לשחזר את הכאב. לכן אני מתייחס למתיחות כאמצעי משלים – הן עוזרות, המחקר מראה זאת – ולא כליבת הטיפול, ומקדיש את עיקר תשומת הלב לשאלה מה מעמיס על העקב: משקל, שעות עמידה, רצפה, נעל, נפח ריצה. בפועל, הסדר אצלי הוא: קודם להוריד את העומס הפוגע ולמטב את המדרס והנעל, ורק אחר כך גלי הלם או דיקור – כשחיזוק ומתיחות רצים ברקע מההתחלה, במינון שלא מעורר כאב.

לגבי מדרסים: אני מסכים עם הממצא שמותאם אינו אוטומטית עדיף על מוכן – כפי שהמדרסים נבדקו. אבל המחקרים בדקו מדרס שנמסר פעם אחת, ולא תהליך של מיטוב; ולא דיווחו על החומר ועל מה שקרה לו אחרי חודש של הליכה, בזמן שידוע שקצפי ריפוד ותמיכה מאבדים עובי תחת עומס מחזורי תוך שבועות. ההבדל אצלי הוא במה המדרס מנסה לעשות – ובדורבן זה לעיתים קרובות ריפוד ופיזור לחץ מהעקב, לא רק תמיכה בקשת – ובמה קורה אחרי שבועיים: אם ההטבה נעצרת, מוסיפים תמיכה ומשנים לפי התגובה. זו עמדה קלינית שלא נבדקה במחקר מבוקר, ואני מציג אותה כך גם למטופלים. הביקורת המלאה על מחקרי המדרסים – בעמוד-האב.

לסיכום

כאב פלנטרי בעקב הוא כשל של הרקמה לעמוד בעומס מצטבר. בדגימות רואים ניוון, לא דלקת; המנגנון – מתיחה או דחיסה – שנוי במחלוקת, עם ראיות מצטברות לצד הדחיסה ולמעורבות כרית השומן; והרקמה נבנית מחדש רק בתגובה לעומס מבוקר. המחקרים מראים הקלה קצרת-טווח מאמצעים שמפחיתים עומס, שיפור מתמשך רק מהעמסה, ועזרה זמנית מדיכוי כאב. הסדר שבו כדאי לנסות – ב-dorban.co.il.

מקורות

  1. Koc TA Jr, Bise CG, Neville C, Carreira D, Martin RL, McDonough CM. Heel Pain – Plantar Fasciitis: Revision 2023. J Orthop Sports Phys Ther. 2023;53(12):CPG1-CPG39. doi:10.2519/jospt.2023.0303.
  2. Lemont H, Ammirati KM, Usen N. Plantar fasciitis: a degenerative process (fasciosis) without inflammation. J Am Podiatr Med Assoc. 2003;93(3):234-237. doi:10.7547/87507315-93-3-234.
  3. Riddle DL, Pulisic M, Pidcoe P, Johnson RE. Risk factors for plantar fasciitis: a matched case-control study. J Bone Joint Surg Am. 2003;85(5):872-877.
  4. Morrissey D, Cotchett M, Said J'Bari A, et al. Management of plantar heel pain: a best practice guide informed by a systematic review, expert clinical reasoning and patient values. Br J Sports Med. 2021;55(19):1106-1118. doi:10.1136/bjsports-2019-101970.
  5. Babatunde OO, Legha A, Littlewood C, et al. Comparative effectiveness of treatment options for plantar heel pain: a systematic review with network meta-analysis. Br J Sports Med. 2019;53(3):182-194. doi:10.1136/bjsports-2017-098998.
  6. DiGiovanni BF, Nawoczenski DA, Lintal ME, et al. Tissue-specific plantar fascia-stretching exercise enhances outcomes in patients with chronic heel pain: a prospective, randomized study. J Bone Joint Surg Am. 2003;85(7):1270-1277. doi:10.2106/00004623-200307000-00013.
  7. Rathleff MS, Mølgaard CM, Fredberg U, et al. High-load strength training improves outcome in patients with plantar fasciitis: a randomized controlled trial with 12-month follow-up. Scand J Med Sci Sports. 2015;25(3):e292-e300. doi:10.1111/sms.12313.
  8. Whittaker GA, Munteanu SE, Menz HB, Tan JM, Rabusin CL, Landorf KB. Foot orthoses for plantar heel pain: a systematic review and meta-analysis. Br J Sports Med. 2018;52(5):322-328. doi:10.1136/bjsports-2016-097355.
  9. Chang R, et al. What do we actually know about a common cause of plantar heel pain? A scoping review of heel fat pad syndrome. J Foot Ankle Res. 2022;15:60. doi:10.1186/s13047-022-00568-x.
  10. Wearing SC, Smeathers JE, Urry SR, Hennig EM, Hills AP. The pathomechanics of plantar fasciitis. Sports Med. 2006;36(7):585-611. doi:10.2165/00007256-200636070-00004. PMID 16796396.
  11. van Leeuwen KDB, Rogers J, Winzenberg T, van Middelkoop M. Higher body mass index is associated with plantar fasciopathy/'plantar fasciitis': systematic review and meta-analysis of various clinical and imaging risk factors. Br J Sports Med. 2016;50(16):972-981. doi:10.1136/bjsports-2015-094695.
  12. Siriphorn A, Eksakulkla S. Calf stretching and plantar fascia-specific stretching for plantar fasciitis: a systematic review and meta-analysis. J Bodyw Mov Ther. 2020;24(4):222-232. doi:10.1016/j.jbmt.2020.06.013.
  13. Menz HB, Zammit GV, Landorf KB, Munteanu SE. Plantar calcaneal spurs in older people: longitudinal traction or vertical compression? J Foot Ankle Res. 2008;1:7. doi:10.1186/1757-1146-1-7.
  14. Maemichi T, Matsumoto M, Tsutsui T, Ichikawa S, Okunuki T, Tanaka H, Kumai T. Functional morphologic changes of the heel fat pad and plantar fascia in patients with heel pain during weightbearing and nonweightbearing. Foot Ankle Orthop. 2024;9(2):24730114241247824. doi:10.1177/24730114241247824. PMID 38784968.
  15. Probe RA, Baca M, Adams R, Preece C. Night splint treatment for plantar fasciitis. A prospective randomized study. Clin Orthop Relat Res. 1999;(368):190-195. PMID 10613168.
  16. Batt ME, Tanji JL, Skattum N. Plantar fasciitis: a prospective randomized clinical trial of the tension night splint. Clin J Sport Med. 1996;6(3):158-162. PMID 8792046.
WhatsApp