מחזור ההליכה – מה כף הרגל עושה בכל שלב של הצעד?

הליכה נראית פשוטה כי אנחנו עושים אותה בלי לחשוב, אבל בכל צעד כף הרגל עוברת רצף מדויק של שינויים – במגע עם הקרקע, בתנועת המפרקים, בפעילות השרירים ובחלוקת העומס – שקורה תוך כשנייה אחת בלבד. עמוד זה עובר על מחזור ההליכה שלב אחר שלב, ומסביר את שלושת ה"גלגולים" (rockers) שמאפיינים את מעבר כף הרגל מעל הקרקע.

חשוב לומר כבר בהתחלה: אין "הליכה תקינה" אחת שכולם צריכים להתאים אליה. יש טווח רחב של דפוסים תקינים, וסטייה קלה מהממוצע אינה בהכרח פתולוגיה.

ההליכה גם אינה תהליך שקורה "בכף הרגל בלבד" – היא תוצאה של שיתוף פעולה בין כף הרגל, הקרסול, הברך, הירך והאגן, וגם בין שתי הרגליים בו-זמנית. הבנה מלאה של מה שקורה בכף הרגל דורשת תמיד להסתכל גם על השרשרת שמעליה, לא רק על המבנה המקומי בבידוד.

נתי שטיין

פיזיותרפיסט העוסק באורתופדיה של כף הרגל ובהתאמת מדרסים.
B.P.T. — אוניברסיטת תל אביב, 1996
M.Sc. בפיזיותרפיה אורתופדית — אוניברסיטת בן-גוריון
לימודי אוסטאופתיה — Madrid School of Osteopathy
הכשרה בתחום הנעלה רפואית
מאמן כושר מוסמך — וינגייט

יצירת קשר

WhatsApp
052-8306095
nati.shtain@gmail.com

בקצרה

  • מחזור הליכה מחולק לשלב עמידה (כשכף הרגל על הקרקע) ושלב הנפה (כשהיא באוויר).
  • שלושה "גלגולים" – על העקב, סביב הקרסול, וסביב ראשי המסרקים – מאפיינים את התקדמות כף הרגל מעל הקרקע.
  • מרכז הלחץ נע בהדרגה מהעקב לכיוון הבוהן הגדולה לאורך שלב העמידה.
  • אין "הליכה תקינה" אחת – יש טווח רחב של דפוסים תקינים בין אנשים שונים.

שני שלבים גדולים – עמידה והנפה

מחזור הליכה שלם, מנחיתת עקב אחת ועד לנחיתת אותו עקב בפעם הבאה, מחולק לשני שלבים גדולים: שלב העמידה (stance), שבו כף הרגל נמצאת במגע עם הקרקע, ושלב ההנפה (swing), שבו היא נעה באוויר לקראת הצעד הבא. בהליכה רגילה, שלב העמידה תופס כ-60 אחוז מהמחזור ושלב ההנפה כ-40 אחוז – יחס שמשתנה משמעותית בריצה, שם קיים שלב מעוף שבו שתי הרגליים כלל אינן נוגעות בקרקע.

שלב העמידה עצמו מחולק לכמה תת-שלבים שכל אחד מהם דורש תפקוד שונה מכף הרגל: מגע ראשוני, תגובה לעומס, תמיכה אמצעית, תמיכה סופית וטרום-הנפה. שלב ההנפה מחולק להנפה ראשונית, אמצעית וסופית. החלוקה הזו אינה שרירותית – היא משקפת שינויים אמיתיים בתפקיד המכני של כף הרגל בכל רגע נתון.

שווה גם להכיר שני מונחים נוספים שמופיעים לעיתים קרובות בדוחות ניתוח הליכה: "תמיכה כפולה" (double support), התקופה הקצרה שבה שתי הרגליים נוגעות בקרקע בו-זמנית – קורית פעמיים בכל מחזור הליכה, בתחילתו ובסופו – ו"תמיכה בודדת" (single support), התקופה הארוכה יותר שבה רק רגל אחת נוגעת בקרקע בעוד השנייה מבצעת הנפה. ככל שמהירות ההליכה עולה, זמן התמיכה הכפולה מתקצר, ובריצה הוא נעלם לגמרי ומוחלף בשלב המעוף.

מגע ראשוני וגלגול העקב

ברוב ההליכה התקינה, מגע ראשוני עם הקרקע קורה בעקב, בדרך כלל מעט לצד החיצוני שלו. מהרגע הזה מתחיל ה"גלגול" הראשון מבין שלושה – גלגול העקב (heel rocker): כף הרגל, שהעקב שלה הוא נקודת המגע היחידה עם הקרקע, ממשיכה "להתגלגל" קדימה סביב העקב עד שכל כף הרגל נוגעת בקרקע (מצב שנקרא "foot flat"). התנועה הזו נשלטת בעדינות רבה על ידי השוקה הקדמית, שמתכווצת באופן אקסצנטרי (כלומר, מתארכת בזמן שהיא פעילה) כדי למנוע מכף הרגל "לצנוח" מהר מדי אל הקרקע.

שלב זה, המכונה גם "תגובה לעומס" (loading response), הוא גם הרגע שבו הגוף קולט את מלוא ההלם של המגע עם הקרקע – ולכן הוא נחשב לתקופה רגישה במיוחד מבחינת עומס וקצב טעינה.

לא כל הליכה מתחילה במגע עקב מובהק. אצל חלק מהאנשים, במיוחד בהליכה איטית מאוד, בגילאים מסוימים, או כשיש הגבלה בטווח הקרסול, המגע הראשוני יכול להיות שטוח יותר (כל כף הרגל נוגעת כמעט בו-זמנית) או אפילו להתחיל מאזור האמצע. שינוי כזה אינו בהכרח פתולוגי – הוא יכול לשקף פשוט אסטרטגיה שונה, לעיתים יעילה באותה מידה, להתמודד עם אותה משימה מכנית.

תמיכה אמצעית וגלגול הקרסול

בשלב התמיכה האמצעית (midstance), כל כף הרגל כבר על הקרקע, והגוף מתחיל "לעבור" מעליה קדימה. כאן מתרחש הגלגול השני – גלגול הקרסול (ankle rocker): הקרסול משמש כציר, השוקה נעה קדימה מעליו בתנועת כיפוף דורסלי (dorsiflexion) הדרגתית, וכף הרגל נשארת יציבה על הקרקע. שרירי הסובך – גסטרוקנמיוס וסולאוס – פעילים כאן בהתכווצות אקסצנטרית, ובולמים את קצב ההתקדמות של השוקה כדי לשמור על שליטה, לא כדי לעצור אותה.

זהו גם השלב שבו כף הרגל, שהייתה יחסית גמישה בשלב הנחיתה, מתחילה בהדרגה לעבור לכיוון קשיחות רבה יותר, לקראת הדרישות של שלב הדחיפה שמגיע בהמשך.

בשלב הזה גם מגיע הגוף למצב שנקרא "תמיכה בודדת" – הרגע שבו כל משקל הגוף נתמך על ידי כף רגל אחת בלבד, בעוד הרגל השנייה נמצאת בשלב ההנפה שלה. זהו אחד השלבים התובעניים ביותר מבחינת יציבות: שרירי הירך והברך, ולא רק כף הרגל, צריכים למנוע נפילה צדדית של האגן, ותפקוד לקוי בכל אחת מהרמות הללו יכול להתבטא כדפוס הליכה שנראה "לא יציב" גם אם המקור לבעיה כלל לא נמצא בכף הרגל עצמה.

תמיכה סופית, הרמת העקב וגלגול המסרקים

בשלב התמיכה הסופית (terminal stance), העקב מתחיל להתרומם מהקרקע, ונקודת המגע היחידה נותרת סביב ראשי המסרקים. זהו הגלגול השלישי – גלגול המסרקים (forefoot rocker): כף הרגל, שנתמכת עכשיו רק על קדמתה, ממשיכה "להתגלגל" קדימה סביב ראשי המסרקים בעודה מתקשחת משמעותית, במיוחד דרך מנגנון הוינדלאס שמופעל כשהאצבעות מתחילות להתכופף כלפי מעלה.

הרמת העקב בשלב הזה אינה תוצאה פסיבית של תנופת הגוף בלבד – היא נובעת גם מהתכווצות פעילה הולכת וגוברת של גסטרוקנמיוס וסולאוס, שמייצרים את הדחיפה העיקרית שמזניקה את הגוף קדימה לקראת הצעד הבא.

מנגד, חשוב לזכור שגם הרגל שכנגד תורמת בשלב הזה: ברגע שהרגל האחת בשלב התמיכה הסופית שלה, הרגל השנייה כבר החלה במגע הראשוני שלה, מה שיוצר חפיפה קצרה (תמיכה כפולה שנייה במחזור) שמאפשרת מעבר חלק של משקל הגוף מרגל לרגל, בלי "נפילה" חדה בין שני הצעדים.

טרום-הנפה – הרגע שכף הרגל עוזבת את הקרקע

שלב הטרום-הנפה (pre-swing) הוא הרגע שבו כף הרגל סוף-סוף עוזבת את הקרקע לגמרי. מפרקי ה-MTP, ובעיקר של הבוהן הגדולה, מגיעים כאן לטווח הכיפוף הדורסלי (dorsiflexion) הגדול ביותר שלהם בכל מחזור ההליכה – טווח שנחוץ כדי שהמנגנון הוינדלאס יפעל במלוא עוצמתו ויאפשר דחיפה יעילה. מגבלה בטווח התנועה הזה, כמו במצב של הלוקס ריגידוס, משנה משמעותית את האופן שבו שלב זה מתבצע.

ברגע שהאצבעות עוזבות את הקרקע, מסתיים שלב העמידה של אותה רגל, ומתחיל שלב ההנפה שלה – בדיוק כשרגל השנייה כבר נמצאת בשלב התמיכה האמצעית שלה, ומבטיחה שהגוף תמיד נשען על משטח יציב.

שלב ההנפה

שלב ההנפה מחולק גם הוא לשלושה תת-שלבים: הנפה ראשונית, שבה כף הרגל וברכה מתכופפים במהירות כדי להתרחק מהקרקע ולא להיתקל בה; הנפה אמצעית, שבה הרגל מתקדמת קדימה מתחת לגוף; והנפה סופית, שבה הברך מתיישרת בהדרגה והקרסול מתחיל לחזור למצב ניטרלי לקראת המגע הראשוני הבא. בכל שלושת התת-שלבים, השוקה הקדמית פעילה כדי לשמור על כף הרגל מורמת ולמנוע מהאצבעות לגרור על הקרקע.

למרות שכף הרגל לא נוגעת בקרקע בשלב זה, הוא בהחלט חשוב מכנית: תזמון לא מדויק בין הרמת כף הרגל להתקדמות הרגל קדימה יכול לגרום להיתקלות קלה באצבעות, אחד הגורמים השכיחים למעידות בהליכה.

מעניין לציין שגם הברך והירך "משתפות פעולה" עם כף הרגל בשלב הזה: הברך מתכופפת בצורה מקסימלית בהנפה הראשונית כדי לקצר את אורך הרגל ולסייע לה לעבור מעל הקרקע, ורק בהמשך שלב ההנפה היא מתחילה להתיישר שוב לקראת הצעד הבא. כף הרגל, הברך והירך פועלות כמעין שרשרת מתואמת, לא כשלושה מפרקים עצמאיים.

מרכז הלחץ – המסלול שהוא עושה

מרכז הלחץ (center of pressure) הוא הנקודה שמייצגת את ממוצע חלוקת הלחץ הכולל בין כף הרגל לקרקע ברגע נתון. לאורך שלב העמידה, מרכז הלחץ עובר מסלול אופייני: הוא מתחיל בעקב, לרוב מעט לצדו החיצוני, נע בהדרגה קדימה לאורך הצד החיצוני-אמצעי של כף הרגל, חוצה לכיוון האמצע בערך באזור בסיסי המסרקים, וממשיך קדימה עד שהוא מסתיים באזור הבוהן הגדולה, ממש לפני שכף הרגל עוזבת את הקרקע.

מסלול זה משתנה במידה מסוימת בין אנשים שונים, ומושפע מגורמים כמו מהירות ההליכה, סוג הנעל ומשטח ההליכה – אבל הדפוס הכללי של תנועה מהעקב לכיוון הבוהן הגדולה נשמר כמעט תמיד, בגלל האילוצים הביומכניים הבסיסיים של המבנה עצמו.

מדידת מרכז הלחץ, בדרך כלל באמצעות פלטת לחץ או תוך-נעל, היא אחד הכלים השימושיים ביותר להערכת דפוס הליכה בפועל, כי היא נותנת תמונה אובייקטיבית שלא תלויה בהערכה סובייקטיבית של המסתכל. עם זאת, כמו כל מדידה, גם היא מושפעת מגורמים כמו מהירות ההליכה, גודל הנעל ומיקום כף הרגל על הפלטה – ולכן דורשת פרשנות זהירה, ולא קריאה "אוטומטית" של תקין מול לא-תקין. פירוט נוסף על מדידת לחץ וחלוקת עומס נמצא בעמוד לחצים ועומסים בכף הרגל.

מומנטים בקרסול ותרומת שרירי השוק

לאורך שלב העמידה, המומנט הנדרש במפרק הקרסול משתנה בהתמדה. בתחילת השלב, כוח הקרקע יוצר מומנט שדורש בלימה מהשוקה הקדמית. לקראת אמצע השלב, כיוון המומנט מתהפך, וכעת נדרש מומנט הולך וגובר משרירי הסובך כדי לבלום את התקדמות השוקה מעל כף הרגל היציבה. לקראת שלב הדחיפה, המומנט מגיע לשיאו – זה הרגע שבו גסטרוקנמיוס וסולאוס פעילים בעוצמה הגבוהה ביותר, ומייצרים את רוב הכוח שמזניק את הגוף קדימה.

המעבר החלק הזה בין כיווני מומנט שונים, בלי "קפיצות" פתאומיות, הוא מה שמאפשר הליכה יעילה מבחינה אנרגטית. הרחבה נוספת על מושגי הכוח, המומנט והקשיחות שמעורבים כאן נמצאת בעמוד ביומכניקה של כף הרגל.

עיוות והתקשחות כף הרגל לאורך הצעד

קשיחות כף הרגל אינה קבועה לאורך מחזור ההליכה – היא נמוכה יחסית בשלב המגע הראשוני ותגובת העומס, כדי לאפשר לכף הרגל להסתגל למשטח ולספוג זעזוע, ועולה בהדרגה במהלך שלב התמיכה, עד שהיא מגיעה לשיא בשלב הדחיפה. שינוי הקשיחות הזה מושג בכמה דרכים בו-זמנית: מנגנון הוינדלאס שמתחיל לפעול כשהאצבעות מתכופפות, פעילות הולכת וגוברת של השרירים הפנימיים, ותנועת הסובטלר שמשנה את יישור מפרק Chopart.

כאשר העקב מתרומם, כף הרגל אינה הופכת לפתע לבלוק קשיח. הקשיחות עולה בהדרגה כתוצאה משילוב של גאומטריה, עומס, מתח בפסיה ופעילות שרירים – תהליך רציף, לא מתג שנדלק ברגע מסוים.

מבחינה קלינית, יכולת כף הרגל לעבור בין המצבים האלה בזמן, לא רק היכולת להגיע לכל מצב קיצוני בנפרד, היא מה שחשוב באמת. כף רגל שיכולה להיות גמישה מאוד בנחיתה וקשיחה מאוד בדחיפה, אבל עושה את המעבר לאט מדי או בתזמון לא מדויק, יכולה לתפקד פחות טוב מכף רגל עם טווחי תנועה "פחות מרשימים" אך מעבר חלק ומהיר בין המצבים. זו אחת הסיבות שהערכת תפקוד בהליכה בפועל חשובה לא פחות, ולעיתים יותר, מבדיקת טווחי תנועה סטטיים בלבד.

הליכה מול ריצה – השוואה קצרה

ריצה עוקבת אחרי אותו רצף עקרוני של שלבים כמו הליכה, אך בכמה הבדלים משמעותיים. ראשית, קיים שלב מעוף שבו אף רגל אינה נוגעת בקרקע – הבדל מהותי מהליכה, שבה תמיד יש לפחות רגל אחת במגע. שנית, זמן המגע עם הקרקע בריצה קצר בהרבה, מה שמעלה משמעותית את קצב הטעינה ואת שיא כוח התגובה מהקרקע. שלישית, אצל רוב הרצים, במיוחד במהירויות גבוהות יותר, המגע הראשוני נוטה להיות קרוב יותר לאמצע כף הרגל או אפילו לקדמתה, ולא בהכרח בעקב כמו בהליכה – אם כי גם כאן קיימת שונות גדולה בין רצים.

הצורך באגירת אנרגיה אלסטית גדל משמעותית בריצה, ולכן תפקידם של גיד אכילס והפסיה הפלנטרית כ"קפיצים" ביולוגיים בולט הרבה יותר מאשר בהליכה רגועה.

גם כוח התגובה מהקרקע שונה בצורתו: בהליכה, גרף הכוח לאורך זמן מראה בדרך כלל שתי פסגות נפרדות – אחת בשלב הנחיתה ואחת בשלב הדחיפה – עם שקע קל ביניהן. בריצה, בהתאם לדפוס הנחיתה, הגרף יכול להיראות שונה לגמרי: לעיתים פסגה אחת חדה וגבוהה בתחילת המגע (בנחיתה על העקב), ולעיתים עלייה הדרגתית יותר בלי פסגה חדה כזו (בנחיתה על אמצע או קדמת כף הרגל). ההבדלים האלה נחקרים רבות בהקשר של עומס וטכניקת ריצה, אך כמו תמיד, קשר ביומכני אינו זהה להוכחת סיבתיות לפציעה.

שונות תקינה – למה אין "הליכה תקינה" אחת

התיאור שלמעלה מתאר דפוס אופייני, לא תבנית קבועה שכל אדם חייב לעמוד בה במדויק. מהירות הליכה, אורך צעד, זווית מגע ראשוני, מיקום מדויק של מרכז הלחץ, וגם עוצמת הרמת העקב – כל אלה משתנים משמעותית בין אנשים בריאים לגמרי, ואפילו אצל אותו אדם בהתאם למהירות, לעייפות ולמשטח ההליכה. גיל, גובה, אורך רגליים ומבנה כף הרגל האישי כולם משפיעים על הדפוס המדויק, בלי שזה אומר שמישהו "הולך לא נכון".

המשמעות הקלינית של זה חשובה: לא כל סטייה שנצפית בתצפית הליכה היא פתולוגית, וכדי להעריך אם דפוס מסוים בעייתי, צריך להסתכל על ההקשר המלא – תלונה, שינוי לאורך זמן, ותפקוד בפועל – ולא רק על ההשוואה למודל "אידיאלי" תיאורטי.

מקור נוסף לשונות תקינה הוא פשוט ההרגל: אנשים שונים למדו ללכת בסביבות שונות, על משטחים שונים, ועם נעליים שונות במשך שנים, וכל זה משפיע על "החתימה" האישית של דפוס ההליכה שלהם – בדיוק כמו שיש חתימת יד אישית, יש גם חתימת הליכה אישית. זיהוי אנשים לפי דפוס הליכה, למשל במצלמות אבטחה, מבוסס בדיוק על העיקרון הזה – וזו הוכחה נוספת לכך שהשונות בין אנשים אינה רעש אקראי, אלא מאפיין אישי יציב יחסית.

לסיכום

מחזור ההליכה הוא רצף מדויק של שינויים בקשיחות, בתנועה ובחלוקת עומס, שמונע על ידי שלושה גלגולים עוקבים – עקב, קרסול ומסרקים – ומלווה בתנועה עקבית של מרכז הלחץ מהעקב לכיוון הבוהן הגדולה. אין דפוס "מושלם" יחיד, ויש טווח רחב מאוד של שונות תקינה. פירוט נוסף על התנועה של פרונציה וסופינציה במהלך ההליכה נמצא בעמוד פרונציה וסופינציה, ורקע ביומכני מלא בעמוד ביומכניקה של כף הרגל. מבט כולל על מבנה כף הרגל נמצא בעמוד מבנה כף הרגל.

מקורות

  1. Perry J, Burnfield JM. Gait Analysis: Normal and Pathological Function. 2nd ed. Thorofare (NJ): SLACK Incorporated; 2010.
  2. Nicolescu JM, Gaudette LW, Vogel O, Davis IS, Tenforde AS, Troy KL. Understanding the design differences between multisegmented foot models and their impact on joint kinetic outcomes. J Biomech. 2024;174:112260. doi:10.1016/j.jbiomech.2024.112260. PMID: 39133974; PMCID: PMC11470432.
  3. Welte L, Kelly LA, Lichtwark GA, Rainbow MJ. Influence of the windlass mechanism on arch-spring mechanics during dynamic foot arch deformation. J R Soc Interface. 2018;15(145):20180270. doi:10.1098/rsif.2018.0270. PMID: 30111662; PMCID: PMC6127178.
  4. Welte L, Kelly LA, Kessler SE, Lieberman DE, D'Andrea SE, Lichtwark GA, Rainbow MJ. The extensibility of the plantar fascia influences the windlass mechanism during human running. Proc Biol Sci. 2021;288(1943):20202095. doi:10.1098/rspb.2020.2095. PMID: 33468002; PMCID: PMC7893268.
  5. Mei Q, Kim HK, Xiang L, Shim V, Wang A, Baker JS, et al. Toward improved understanding of foot shape, foot posture, and foot biomechanics during running: A narrative review. Front Physiol. 2022;13:1062598. doi:10.3389/fphys.2022.1062598. PMID: 36569759; PMCID: PMC9773215.
WhatsApp